לונה לאבגוד: המטפלת הרגשית הסודית שלנו

והפעם בפינה של ענת (שומרת המפתחות), כמה מילים על יכולות הטיפול הרגשי של לונה לאבגוד.

זה נכון שלונה היא דמות משנית מאוד בספרי הארי פוטר, ואנחנו כמעט לא רואים את ההתנהלות היומיומית שלה. זה נכון גם שהיא מגיעה אלינו רק בספר החמישי, כשיש לנו כבר דעה מוצקה על עולם הקסמים. אבל דווקא בגלל כל אלה אפשר להיות בטוחים שרולינג חשבה מיליון פעם על כל מפגש שלנו עם לונה ועל כל משפט שהיא מוציאה מהפה, כך שהתמונה הכללית של 'מי היא לונה לאבגוד?' עומדת לנו מול העיניים.

ההתרשמות הראשונית של כולנו, הדמויות האחרות בספר וגם הקוראות והקוראים, היא שלונה לאבגוד היא מוזרה ותמהונית, אחת שצריכה עזרה ותמיכה ובטוח לא מי שתתמוך באחרים/ות.

דמות טיפולית ומקור נחמה

אחר כך, ככל שאנחנו לומדות להכיר אותה, התפיסה שלנו לגביה משתנה. כן, היא עדיין תמהונית ומוזרה, אבל באופן יוצא מן הכלל דווקא המוזרות שלה, השונות שלה, הן שמאפשרות לה להיות בעמדה הטיפולית, התומכת, האופטימית.

"היית לי מקור נחמה בל יתואר, במקום הנורא ההוא." אומר אוליבנדר ללונה כשהם נפרדים בספר השביעי, אחרי שניצלו מהכליאה באחוזת מאלפוי, וזה אכן נכון. רולינג פותחת לנו צוהר קטנטן לשותפות של לונה ואוליבנדר בתא הכלא שלהם במרתף האחוזה, כאשר השלישיה נתפסת ומגיעה לשם בעצמה. אבל בשלב הזה מספיקה לנו ההיכרות עם לונה כדי לדעת, לא סתם לדעת, להרגיש בגוף, כמה לונה באמת תמכה באדון אוליבנדר בתקופה הקשה הזאת.

יותר מזה, אחרי הביקור אצל קסנופיליוס, כדי להתמודד עם האימה שבגילוי מעצרה של לונה והדאגה העצומה אליה, השלישיה שואבת כוח מלונה עצמה: "היא כנראה מוחזקת באזקבאן, יש לשער" אמר רון. "אבל אם היא תשרוד שם, מי יודע… לא כולם שורדים…".

"היא תשרוד" אמר הארי. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שלא. "היא קשוחה, לונה, הרבה יותר קשוחה ממה שנדמה. היא בטח מלמדת את האסירים שם על יתושטושים ונרגולים". (אוצרות המוות, עמ' 388, בתרגום גילי בר הלל כאן ובהמשך).

אחרי שניים וחצי ספרים של היכרות עם לונה, אנחנו יודעים/ות גם בלי להיות שם, שלונה לא רק תשרוד אלא גם תהווה מקור נחמה עבור הסובבים אותה, ועצם הידיעה הזאת כבר מהווה עבורנו ועבור השלישיה מקור נחמה בל יתואר.

תמיכה רגשית בהארי

לונה תומכת רגשית בהארי ברגעים שהלב ממאן להכיל את האימה והיגון והייאוש. כשהיא משוחחת איתו אחרי המוות של סיריוס, למשל, היא לא מכחישה את העצב או הקושי, אבל כן מצליחה להאיר נקודת מבט רעננה שהופכת את האבל לנסבל, לאפשרי.

דוגמא נוספת אפשר לראות ב"לחש העידוד" שהיא לוחשת לו באמצע הקרב על הוגוורטס. אנחנו נמצאים שם ברגע מחריד. פרד בדיוק נרצח מול העיניים שלנו, אבל העולם לא עמד מלכת והקרב ממשיך והם חייבים להגיע לוולדמורט כדי לגמור עם כל זה. השלישייה מגיעה ליער, הכל נהיה חשוך וקר, הסוהרסנים מסביבם ו"חוסר תקווה מקהה חושים" פושט בהארי. הוא פשוט לא יכול יותר. ואז לונה מגיעה:
"אתה יכול" אמרה לונה בעידוד, כאילו הם חזרו לחדר הנחיצות וכל זה לא היה אלא תרגול בשביל צבא דמבלדור. "אתה יכול, הארי… קדימה, תחשוב על משהו שמח…".
"משהו שמח?" הוא שאל, וקולו נשבר.
"כולנו עוד כאן," היא לחשה. "אנחנו עדיין נלחמים. קדימה, אתה מסוגל…".
(אוצרות המוות, עמ' 588).

אנחנו אוהבים לקרוא לזה "לחש עידוד" למרות שזה לא באמת קסם במובן הטכני כמו לחשי העידוד שהם לומדים בכיתה. אבל זה ה"קסם" של לונה, היכולת הזאת להעביר את הארי סוג של טיפול רגשי ברגעים הקשים ביותר בספר, והתוצאות של הטיפול מיידיות, הארי מצליח לזמן פטרונוס ולגרש את הסוהרסנים ב"מאמץ הכי גדול שאי פעם נדרש ממנו לשם כך".
התמיכה של לונה מגיעה בדיבור פשוט וכן ישירות אל הלב, והארי תמיד מרגיש הקלה אחרי ה"סשנים" האלו.

דמות משנה ולא משתנה

גם העובדה שהיא עצמה בכלל לא משתנה, ומה שמשתנה זה היחס האוהד שלנו כלפיה, מעיד על טיפול רגשי שהתנהל כהלכה, ומאפשר למטופל או המטופלת להתחבר למטפלת הרגשית שלהם ולהיות מושפעים מהתהליך הטיפולי.

ומה שמדהים זה שלונה באיזשהו מקום היא לא רק 'המטפלת הרגשית' של הארי או של אוליבנדר, אלא ממש המטפלת הרגשית שלנו, הקוראים/ות. זה הכוח שלה ובעצם זה הכוח של רולינג, להעביר אותנו מסע ריפוי רגשי דרך שורות הסיפור.

זה פשוט נפלא שבדיאלוגים המדוייקים, במחוות התמהוניות, בכנות המביכה לפעמים, בתיאור של האופטימיות חסרת התקנה, רולינג בונה עבור הארי ועבורנו דמות מלאה בחמלה ואהבה שתטפל בנו ותתמוך בנו בכל רגעי האובדן והייאוש הקשים ביותר.
ואני שואלת את עצמי, איך זה שהיא לא מוינה להפלפאף? אני חושבת שלפעמים בהוגוורטס הם מזדרזים במיון…