מבוא לרמזים מטרימים

מה זה בכלל רמז מטרים?

כאשר פרט שמופיע בחלק מוקדם בסיפור מתברר בדיעבד כרמז שמנבא התרחשויות שנפגוש בהמשך העלילה וגילויים שיחשפו לגבי הדמויות, נאמר שהפרט הזה הוא 'רמז מטרים'. 'מטרים' מהמילה 'טרם', כלומר לפני משהו אחר שעדיין לא הופיע. רימוז מטרים נוצר כשהסופר/ת שתלו מראש אמירה, מחשבה, חלום, התרחשות, מצב, חפץ, תיאור או פרטים אחרים שמבשרים – באופן סמוי- את המשך העלילה וההתרחשויות. הקורא/ת מגלה בקריאה החוזרת של היצירה (או לעיתים בהמשך הקריאה הראשונה) שמדובר אכן ברמז נסתר להמשך.

'Foreshadowing' – המונח האנגלי לרמז המטרים -מבהיר שמדובר אמנם בפרט מקדים שמבשר את ההמשך אך גם ברמז מוסתר ו'מוצל' במתכוון. נפגוש תחילה בקריאה רק מעין 'צללית' מרומזת כביכול שקשה להבחין בה ואילו בהמשך הקריאה היא תתבהר ותהפוך מוגשמת. הפרטים שרומזים אינם נראים כרמז במפגש ראשון ועל כך פנים קשה להסיק מהם מהו הנרמז גם אם נחשוד שיש כאן רמז.

נדגים כאן כמה רמזים מטרימים שמופיעים כבר במחצית הראשונה של הסדרה, עד סיום הספר הרביעי ואשר אינם מפורשים ישירות על ידי הדמויות בספר. בסדרה כולה יש עשרות ואולי מאות רמזים מטרימים שעדיין ממשיכים להתגלות.

מבחן היאבקות עם טרול

אחת הדרכים היעילות של רולינג ביצירת הרמזים המוסווים היא באמצעות אמירות שוליות לכאורה של דמויות שאינן מודעות למשמעות הנבואית המטרימה בדבריהן. הקורא אינו מייחס לאמירות שנראות שוליות ברצף העלילה, המתח ומיקוד תשומת הלב של המספר. בקריאה חוזרת, אותן אמירות מקבלות לפתע מימד של רמז המבשר את המתרחש בהמשך (לרוב בצורה אירונית).
כך למשל נפגוש את רון והארי ב'אבן החכמים' לפני טקס המיון, מחכים במתח וחשש מאופי המיון לארבעת הבתים. כשהפרופסור מקגונגל מסבירה שיצטרכו לחבוש כובע על ראשם רון לוחש להארי: "אז בסך הכל אנחנו צריכים לחבוש את המצנפת!" (…) "אני אהרוג את פרד, הוא אמר לי משהו על מבחן היאבקות עם טרול." (אבן החכמים, פרק 7, עמ' 129, תרגום: גילי בר הלל כאן ובהמשך)

בקריאה ראשונה (ולא פעם גם בקריאות חוזרות) נתייחס אל המשפט הזה כעוד מתיחה של פרד וביטוי לחשש של רון, אך בהמשך השנה, בליל כל הקדושים (פרק 10), הארי, רון והרמיוני אכן יאלצו לעבור מבחן היאבקות עם טרול הרים בשירותי הבנות.
הגדולה של רולינג איננה רק בשתילת פרט טכני מוסווה של אזכור טרול בפתיחה ואז הופעתו בהמשך אלא במשמעות הסמלית שיש באמירה הבלתי מודעת של פרד שרון חוזר עליה. מבחן המיון האמיתי של הטריו כשייכים לגריפינדור אינו רק הבחירה של המצנפת (המתחשבת גם בשיקול דעתם) אלא אותו מפגש עם הטרול שבו הם מבטאים אומץ הלב, ההעזה ונחישות עד כדי פזיזות, מעשים אביריים וחברות אמיתית (כולל הרמיוני המשקרת למורים למען החברות) – אותן תכונות שהמצנפת מדגישה בשיריה.

מצנפת המיון והארי כהורקרוקס

בעוד הרמז עם הטרול מוסווה אך גם פשוט ומיידי במובן שמה שהוא מנבא מתרחש בהמשך הספר הראשון. הרי שכבר מ'אבן החכמים', רולינג שתלה אינספור רמזים 'לטווח הארוך'. כלומר רמיזות מורכבות יותר שניתן להבין רק לאחר קריאת שבעת הספרים (ועל פי רוב יתבררו רק בקריאה של כל הסדרה מספר פעמים). למשל, מייד לאחר הרמז עם הטרול, הסופרת שתלה רמז עמוק וסמוי בסצנת המיון של הארי. דבריה של המצנפת אל הארי מתברים כרמז מטרים מבריק לסיום הספר השביעי: "אתה יכול להיות אדם דגול, אתה יודע, הכול נמצא כאן בתוך הראש שלך, וסלית'רין תקדם אותך בדרך לגדולה, בזה אין ספק – לא?"(אבן החכמים, פרק 7, עמ' 132).

בדיעבד, אחרי הספר השביעי, ניתן לראות כי מצנפת המיון רומזת כבר בספר הראשון לחלקיק הנשמה הסלית'ריני (של היורש של סלית'רין) אשר בראשו של הארי: גם בקריאות החוזרות נקל לפספס את הרמז משום שהיא מסווה את האמירה של המצנפת בביטוי מקובל באנגלית ובעברית על כך ש'הכל בראש' ('it’s all here in your head') .

רק אחרי מותו של סנייפ ומפגש עם 'סיפורו של הנסיך' לקראת סיום הספר השביעי, נופתע לגלות שהארי משמש על תקן של מעין הורקרוקס לא מתוכנן לוולדמורט לאחר שחלקיק נשמה של וולדמורט נכנס בטעות לראשו של הארי דרך הצלקת בלילה שבו נכשל וולדמורט לרצוח אותו.אנחנו מפרשים תחילה את הביטוי כמטפורה מוכרת ושחוקה אלא שרולינג מגשימה בעצם את האמירה באופן מילולי. עד הספר השישי איננו יודעים כלל על ההורקרוקסים ורק בספר השביעי אנחנו מבינים לגבי הצלקת וחלקיק הנשמה. הסופרת כבר יודעת מראש כמובן ושתלה את הרמז הסמוי. רולינג התייחסה בראיון לאחר פרסום הספר השביעי ובעקיפין אישרה את השתילה המכוונת של הרמז:"אני תמיד דמיינתי שמצנפת המיון זיהתה את הנוכחות של חלק הנשמה הזה כשהארי חבש אותה לראשונה. בגלל שהיא התפתתה מאד לשים אותו בסלית'רין." (PotterCast #130. 17.12.2007).

בנוסף לאמירה הדו משמעית של המצנפת שהכל בתוך הראש של הארי, נוכל במקור האגנלי של השיר של מצנפת המיון בספר הראשון למצוא עוד רמז נוסף נחמד ששתלה הסופרת לגבי חלקיק הנשמה של וולדמורט החבוי בראשו של הארי:

"There’s nothing hidden in your head / The Sorting Hat can’t see, / So try me on and I will tell you / Where you ought to be." (PS, Chapter 7, Bloomsbury)

או בתרגום חופשי: “אין שום דבר חבוי בתוך ראשך / שמצנפת המיון לא תוכל לראות, / אז חבוש אותי ואומר לך / איפה אתה חייב להיות". בתרגום העברי היפה של גילי בר הלל, השיר שונה כמובן כדי לשמור (בצדק) קודם כל על התבנית של שיר קולח עם חריזה ומשקל.

רמזים שהדמויות עצמן מזהות עבורינו

הרמזים בספרי הארי פוטר כתובים בצורה שניתן לכנות 'רב שכבתית'. מוחבאים רמזים רבים מסוגים שונים שמכוונים אל אותה התרחשות מרכזית בהמשך הסיפור. 'שכבה' אחת של רמזים נדונה ברורה יותר ומתפרשת ממש על ידי הדמויות הפועלות שמזהות בדיעבד את הרמזים. כך למשל דמבלדור זיהה את היומן של רידל כהורקרוקס ואף מספר על כך להארי בספר השישי. הרמיוני זיהתה ופירשה נכון את הרמזים לגבי היות רמוס לופין איש זאב ('בוגרט' של כדור כסוף בשמיים כפחד מהירח מלא, 'מחלה' מסתורית כל פעם שהירח מלא, החיבור שסנייפ ביקש כמורה מחליף על אנשי הזאב ורמזים נוספים). היא אף זיהתה ופירשה לנו את הרמזים המטרימים להיות ריטה סקיטר אנימגית ההופכת לחיפושית אשר הופיעה בשנה הרביעית שלהם.

סיריוס בספר הראשון

שכבה נוספת כוללת רמזים שהדמויות אינן מתייחסות אליהן אך עשויים להתגלות בקלות יותר בקריאות החוזרות. כדוגמה נשים לב לאזכור שמו של סיריוס בלק כדמות חיובית כבר בפרק הראשון בספר הראשון: "זה סיריוס בלק הצעיר, הוא נתן לי בהשאלה אותו. עכשיו הוא אצלי, כבודו." (…) "אני עכשיו צריך להחזיר לסיריוס את האופנוע שלו." (אבן החכמים, עמ' 22-24)

דבריו של האגריד רומזים אל הספר השלישי שעסוק באותו אסיר נמלט שבעצם כבר פגשנו ונרמזנו לאופיו האמיתי כטוב. לאור ריבוי הפרטים ואזכור אינספור שמות של דמויות , קרוב לודואי שלא נייחס חשיבות לשמו של סיריוס, עד שקראנו שוב את פרק הפתיחה, לאחר שקראנו את הספר השלישי. נעיר שכאן כוחו של הרמז (ושל רבים אחרים בסדרה) אינו דווקא במידע המשמעותי שנמסר לנו אלא יותר בתרומה להגיון הפנימי של הסיפור הגדול ולחוויה שלנו בקריאה חוזרת של עולם אמין ומתקבל על הדעת. העובדה שהדמויות בפתיחת היצירה יודעות ומתייחסות אל מה שהן אמורות היו לדעת ולהתייחס באותה נקודת זמן והקשר, מחזקת אצלנו הקוראים את החוויה של עולם אחדותי עקבי. כלומר שאלולא האגריד היה מתייחס לסיריוס כשדיבר על האופנוע בפרק הראשון של הספר הראשון, היינו בקריאה הנוספת שלאחר הספר השלישי עלולים לתהות אם הסופרת כבר תכננה את הסיפור של סיריוס מהתחלה. הגילויים של רמזים כאלו מגבירים את האמינות והתחושה שלנו על עקביות הסיפור והעולם שנוצר מתוכו.

סנייפ כקורא מחשבות מהספר הראשון

מעבר לרמזים המיידיים שהדמויות מפרשות לנו ולרמזים הפשוטים יחסית, מופיעות שכבות נוספות של רמזים מוסווים עוד יותר על ידי הסחות דעת מכוונות של היוצרת ו'שחרור איטי' והדרגתי של המידע לקוראים. כך למשל הביטוי התמים לכאורה 'קריאת מחשבות' שב ומופיע מספר פעמים ביחס לסנייפ החל מהספר הראשון: "האם ייתכן שסנייפ יודע שהם גילו את הקשר לאבן החכמים? הארי לא ראה באיזו דרך זה יכול היה להתברר לו – אבל לפעמים היתה לו הרגשה מפחידה שסנייפ מסוגל לקרוא מחשבות." (אבן החכמים, עמ' 227-228).

גם בספר השני יופיע רמז פעם נוספת, כשסנייפ תופס את הארי ורון אחרי ההתרסקות עם המכונית המעופפת: "זאת לא היתה הפעם הראשונה שסנייפ נתן להארי את התחושה שהוא מסוגל לקרוא מחשבות. אבל רגע אחר כך, כשסנייפ פרש לפניו את הגיליון האחרון של נביא הערב, הוא הבין."(חדר הסודות, הערבה המפליקה, עמ' 86).

כמו במקרה של 'הכל בראש שלך' עם חלקיק נשמתו של וולדמורט שהמצנפת מזהה, אנחנו מתייחסים אל הביטוי המטפורי השגור של קריאת מחשבות ולא חושדים שמדובר אכן בקסם ממשי, עד הספר החמישי שבו יתברר שסנייפ אכן מבאר הכרה מוכשר ומליט הכרה עוד יותר מוכשר. השאלה היא לא אם סנייפ אכן ביצע ביאור הכרה באותן סיטואציות שהארי תהה על קריאת המחשבות, אלא שבאופן אירוני הארי קולע מבלי דעת אל אחד הכישורים החשובים ביותר של סנייפ (הלטה וביאור הכרה) שנגלה רק בשלב מאוחר הרבה יותר.

המלשינוסקופ וראי האוייבים

טיבן האמיתי של דמויות מפתח בסדרה נרמז בצורה סמויה ומתוחכמת גם באמצעות מכשירים קסומים שלכאורה בלתי מהימנים. סקאברס, העכברוש של רון, מתברר בספר השלישי כפיטר פטיגרו ('זנב תולע') הבוגדני . סיריוס ולופין יפרשו חלק מהרמזים שהיו כגון האצבע החסרה ברגלו של העכברוש ומצבו הרעוע מתחילת הספר השלישי אך יש גם רמזים סמויים יותר כגון ה'מלשינוסקופ' שרון קונה כמתנה להארי ואמור לגלות מלשינים ובוגדים סמויים.

בקריאה חוזרת מתברר שאכן הוא פועל ומתריע על נוכחות הבוגד פטיגרו בכיסו של רון אך השלישיה והקוראים לא יכולים להבין זאת. המלשינוסקופ משמיע שריקה ברכבת האקספרס להוגוורטס בקרבת העכברוש כשמדברים על סיריוס ובהמשך גם באמצע הספר (פרק 11, עמ' 233), כשקרוקשנקס מנסה לטרוף את סקאברס ושוב מדברים על סיריוס. המכשיר הקסום אכן פעל ומהווה רמז בקריאות החוזרות.

גם טיבו האמיתי של סנייפ נחשף אך מוסווה בלב הסדרה, בספר הרביעי, דרך מכשיר קסום דומה למלשינוסקופ – ראי האויבים של אלאסטור מודי אשר מונח בסמוך למלשינוסקופ. מודי עין הזעם (המזויף) מראה להארי את המלשינוסקופ שלו שגם הוא לדבריו לא הפסיק לשרוק ולדעתו מזהה ממזימות של תלמידים, כלומר רמז למזימות של הצוות ורמז מטרים לברטי קראוץ הבן עצמו המתחזה. 'מודי' מסביר להארי: "אה, זה ראי האויבים שלי. רואה אותם שם, מסתובבים להם? אני לא ממש בסכנה עד שאפשר לראות להם את הלבן של העיניים." (גביע האש, פרק 20, עמ' 316-317)

ואכן, בסיום הספר הרביעי נפגוש שוב את ראי האויבים ומוזכרת בבואתו של סנייפ בראי לא פחות מארבע פעמים. הנה למשל: "הארי, שעוד בהה בכיוון שבו נראו לאחרונה פניו של מודי, ראה במקומם את אלבוס דמבלדור, את הפרופסור סנייפ ואת הפרופסור מקגונגל משיבים לו מבט מתוך ראי האויבים.(…) סנייפ נכנס בעקבותיו [של דמבלדור] והביט אל תוך ראי האויבים, שם עוד השתקפה בבואתו הבוהה אל תוך החדר." (גביע האש, פרק 35, עמ' 613)

בדיעבד, נגלה כאן אישור קסום להיותו של סנייפ אכן בצד של הטובים שכן הוא מופיע כאוייב של ברטי קראוץ הבן, משרתו של וולדמורט המתחזה לעין הזעם מודי. לאחר שבעת הספרים והגילויים אודות סנייפ, נוכל לראות איך ברוב מכריע של המקרים המכשירים הקסומים מדייקים מאד אצל רולינג אלא שכמו במקרה של המלשינוסקופ עם זנב תולע או מודי, אנחנו והארי מפרשים נכון את האותות של המכשירים רק בדיעבד.

הטובה הגדולה שעשתה מירטל

מירטל המייללת היא דוגמה נהדרת לטכניקת הכתיבה של רולינג שמפזרת כל הזמן רמזים מסוגים שונים שחלקם מתבררים באופן מיידי בהמשך הספר וחלקם מעודנים וומורכבים הרבה יותר. רוחה ממש מלווה את הגיבורים ואותנו הקוראים משלב מוקדם בספר השני ואנחנו מתרגלים אליה כחלק מהנוף הסיפורי של הוגוורטס כשבעצם היא במוקד כל התעלומה מן העבר ומן ההווה.

השלישיה פוגשים בה לראשונה ב'מסיבת יום המוות' של ניק כמעט בלי ראש בפרק השמיני(ולא במקרה במרתפים שמתחת לאדמה). הרמיוני מספרת שמירטל רודפת את השירותים בקומה הראשונה. המפגש מתרחש בדיוק כשחדר הסודות נפתח לראשונה (בהווה) וחתולתו של פילץ' נמצאת מאובנת בעליה של השלישייה מהמרתפים. לאחר מכן מירטל מוזכרת כמעט בכל הפרקים והשלישיה פוגשת בשירותים בהקשר לרקיחת שיקוי הפולימיצי, כשהארי מוצא את היומן שם וכך הלאה. אנחנו והשלישיה לא מבינים את חשיבותה לסיפור המרכזי ב'חדר הסודות' אלא רק ביחד עם הארי בתום המפגש עם הרעגוג .

בהמשך, רולינג שוב משתמשת באמירה בלתי מודעת של רון שנראית כמו בדיחה שולית כדי ליצור רמז מטרים משעשע לגבי מירטל ורידל, כשדבריו של רון מתממשים במדוייק באירוניה. כשהארי תוהה למה רידל זכה בפרס מיוחד על תרומה לבית הספר, משיב רון בהומור: "אולי הוא קיבל ציון קס"מ בכל הבגרויות שלו, או הציל את אחד המורים מהדיונון הענק. אולי הוא זה שרצח את מירטל, הוא בטח עשה טובה גדולה לכולם…" (חדר הסודות, פרק 13, עמ' 241)

חשיבות הרמזים המטרימים

הרמזים שהוצגו כאן הם כאמור קמצוץ בלבד מתוך זרם בלתי פוסק ובלתי נגמר של רמזים שהולכים ומתבררים עם השנים והקריאות החוזרות. הטכניקה הספרותית המוכרת של רימוז מטרים מיושמת במיומנות מרהיבה בספרי הארי פוטר ומעניקה ליצירה מימדים חדשים הן של הנאה מן האפקט האסתטי שנוצר מחשיפת הרמזים והן בשל המורכבות שמועצמת והתפקיד שממלאים הרמזים להדגשת רעיונות משמעותיים ביצירה.

אחת הסיבות שהקוראים הסדרה חשים שמדובר בעולם אמיתי כמעט או לפחות בעולם המתקבל על הדעת לפרטי פרטיו היא היכולת של רולינג לפזר את כל אותם הרמזים המרתקים. הקורא נהנה לגלות עד כמה כל ההתרחשויות והאמירות כמו ניבאו ובישרו 'מראש' את העלילה עד הסיום. נוצרת תחושה של אחדות ואמינות לסיפור לעומת יצירות שבהן הקורא נהנה אמנם מהמתח, הדמיון והיצירתיות של המחבר אך גם מודע יותר לכך שמדובר בסיפור דמיוני ופחות חווה עולם סדור וקוהרנטי.

תפקיד חשוב ועקיף יש לריבוי הרמזים המטרימים בכך שהם מייצרים מחוייבות של הקורא להתעמק בספר ולקרוא שוב בתשומת לב. המניע יכול להיות קודם כל הנאה ומשחק של חידות ופתרונן והפתעה מתגמלת בזיהוי הרמיזות. אלא שבעקיפין הקורא עובר שוב את המסע הרגשי חווייתי בקריאת שבעת הספרים ובעצם מעמיק גם את ההתייחסות לנושאי העומק בספרים.

רולינג כונתה בצדק 'מלכת הרמזים המטרימים' ('Queen of Forshadowing') על ידי פרשנים מובילים של הספרים כג'יימס תומאס וג'ון גריינג'ר, בין השאר משום שפרט לתכנון הקפדני שהפך סימן הכר שלה, היא מתגלה בספרים כאשפית בהדרגתיות, 'שחרור איטי' ומדוייק של המידע שניתן לקורא. הקוראים מוצפים בשלל פרטים על העולם של היצירה, בעלילה סבוכה ועלילות משנה של דמויות רבות ורולינג אף מתמחה ביצירת הסחות דעת והפנייה מכוונת של תשומת הלב שמקשה על זיהוי מיידי של הרמז והבנת טיבו הנבואי.