העליונות המוסרית של הארי – לא רק במשימה באגם

ענת מקדישה הפעם את הפינה שלה ( 'שומרת המפתחות') למשימה השניה בטורניר הקוסמים המשולש שמקפלת בתוכה את גבורתו של הארי

"… ראש שבט בני הים דיווחה כי אדון פוטר היה הראשון שהגיע אל בני הערובה, וכי התעכבותו נבעה מנחישותו להשיב את כל בני הערובה לחוף מבטחים (…) מרבית השופטים חשים שפוטר הפגין בכך עליונות מוסרית…" (גביע האש, עמ' 464. בתרגום גילי בר הלל כאן ובהמשך).

קריאה חוזרת של המשימה באגם היא ללא ספק הזדמנות מצויינת בשבילנו לבחון מחדש את אותה "עליונות מוסרית" שהארי הפגין.

רון והרמיוני מיואשים מהארי, שלקח ברצינות את השיר של בני הים וכביכול ניסה להיראות גיבור, וגם אנחנו, הקוראים והקוראות, קצת מגחכיםות כשהארי כן מקבל בסופו של דבר כמעט את מלוא הנקודות בזכות ה"עליונות המוסרית" שלו. אבל למעשה אין פה באמת מה לגחך, והשאלה אם הארי הוא אידיוט כי הוא האמין לשיר של בני הים, היא פשוט לא העיקר.

התרגיל של רולינג

רולינג עושה לנו כאן תרגיל מעניין: בפשט אנחנו מזדהיםות עם הארי כשהוא מרגיש מטומטם ומתחרט על הבחירה להישאר ולהציל את כל בני הערובה, אבל בעומק היא בעצם מדגישה את מה שחשוב כאן באמת – מה שדמבלדור הבין וגם סדריק (שאומר להארי, רגע לפני שהם נוגעים בגביע הטורניר במבוך, שהוא זה שהיה צריך להישאר ולהציל את בני הערובה). כי מה שחשוב כאן באמת זה מה הארי בחר לעשות כשהוא האמין שנשקפת להם סכנה.

הארי לא מחשב חישובים מה הגיוני ומה לא. הוא פועל מהבטן בדרך הכי לא אנוכית שיש. הוא יודע שהוא חורג מהשעה ויפסיד במשימה השנייה, אבל מבחינתו מה שחשוב זה שכל ה"חטופים" יחזרו בשלום ליבשה. הוא עוזר לויקטור קרום לחתוך את החבלים של הרמיוני, הוא שמח כשהוא רואה את דיגורי מגיע. הוא בכלל לא מתעסק בשאלת הניצחון או אפילו בשמירה על החיים שלו. הוא מוכן להתעמת עם חבורת בני ים מפחידים עם חניתות ולהסתכן בלטבוע והעיקר שכל בני הערובה יינצלו. אם תשאלו אותי – הגיעו לו מלוא הנקודות על העליונות המוסרית שהפגין.

הארי הוא קוסם גדול, לא בזכות איזה קסמים גרנדיוזיים שהוא יודע לעשות, או איזה מוח מבריק בצורה יוצאת דופן. לא ולא! הארי הוא קוסם גדול בגלל אומץ, וחברות, ואהבה, ובגלל שברגע האמת, בלי לחשוב או לתכנן, הוא בוחר בראוי ולא בקל. הארי הוא קוסם גדול בגלל העליונות המוסרית שלו.

האגם כמרכז של המבנה הכיאסטי של הסדרה

עכשיו, שימו לב איפה אנחנו נמצאיםות: במשימה השנייה מבין שלוש, בתוך הספר הרביעי מתוך שבעה. אנחנו בדיוק במרכז הסדרה. בדיוק באמצע!
נכון גם אתםן חושביםות על מה שאני חושבת? ת-ב-נ-י-ת כ-י-א-ס-ט-י-ת!!!

רולינג אשפית התכנון כותבת את ספרי הארי פוטר בתבנית כיאסטית, ולכן אותה עליונות מוסרית של הארי, אותה התכונה שלו לפעול מהבטן ללא אנוכיות כדי לעזור ולהציל (וממש לא כדי להיראות גיבור, שלא ניפול לפשט ולשטחי) מתבקש שתופיע גם בשני הקצוות של הסדרה – בספר הראשון ובספר השביעי.

ואכן רולינג לא מאכזבת.

הראי של ינפתא והגבורה המוסרית

בסוף הספר הראשון רואה הארי את עצמו בראי של ינפתא מכניס את אבן החכמים אל כיסו. הוא לא עושה את זה כדי לזכות בחיי נצח או כדי להיות מאוד מאוד עשיר, אין בו ולו שבריר של פיתוי להשתמש באבן. הארי רוצה להציל את האבן מידי וולדמורט, וכך להציל את העולם מפניו.

בשלב הזה של הסיפור הארי לא רואה בראי את הוריו ולא שום משאלת לב שעשויה לאפיין ילדים בני 11. ברגע שצריך להציל ולעזור זה בא אצלו לפני הכל, הצלת אבן החכמים מפני וולדמורט ולמען טובת הכלל הופכת להיות משאלת ליבו הנואשת ביותר.

רגע לפני שהארי עובר לחדר שבו נמצא קווירל-מורט, הרמיוני מחבקת אותו ואומרת:
"הארי – אתה קוסם גדול, שתדע"
"פחות טוב ממך," אמר הארי, נבוך מאוד, והרמיוני הרפתה ממנו.
"אני!" אמרה הרמיוני. "ספרים! והתחכמות! יש דברים חשובים יותר – ידידות ואומץ ו – אוי הארי תיזהר!" (אבן החכמים, עמ' 293).

הארי הוא קוסם גדול, לא בזכות איזה קסמים גרנדיוזיים שהוא יודע לעשות, או איזה מוח מבריק בצורה יוצאת דופן. לא ולא! הארי הוא קוסם גדול בגלל אומץ, וחברות, ואהבה, ובגלל שברגע האמת, בלי לחשוב או לתכנן, הוא בוחר בראוי ולא בקל. הארי הוא קוסם גדול בגלל העליונות המוסרית שלו. (אגב, לעומת מה שהיא אומרת על עצמה, ולמרות שהיא דווקא כן בעלת מוח מבריק ויודעת לעשות קסמים גרנדיוזיים – מה שהופך את הרמיוני למכשפה גדולה הן אותן התכונות בדיוק – חברות, אומץ, אהבה ובחירה בראוי ולא בקל – אבל על זה בפעם אחרת).

אוצרות המוות והגבורה המוסרית

בספר השביעי, העליונות המוסרית של הארי אפילו עולה מדרגה. אם בספר הראשון לא התפתה הארי לאבן החכמים, אז בשביעי הוא התפתה ועוד איך לאוצרות המוות. הגדולה שלו, בזכות האהבה (והאבל על מותו של דובי) היא שהוא ויתר על האוצרות ורק אז בעצם זכה לאחד אותם.

דמבלדור אומר להארי בפרק "קינגס קרוס" שדווקא הוא שלא שאף מעולם להנהיג, המנהיגות מתאימה לו יותר מכל. וכך גם איחוד האוצרות – מי שידע על האוצרות והתפתה אליהם כדי לחזק את עצמו, ובכל זאת החליט והצליח לוותר עליהם ולהמשיך בדרך הקשה יותר והמפתה פחות, הוא ראוי לאחד את האוצרות.

הטעות הגדולה של וולדמורט היא שהוא לא מבין שההקרבה של הארי היא לא חולשה, אלא דווקא הכוח הגדול שלו; האהבה, חוסר האנוכיות, העליונות המוסרית, הם הכוח שהופך את המנהיגות של הארי לכל כך ייחודית

מהרגע שהארי מוותר על חיפוש האוצרות, השימוש שלו בהם נועד כדי לעזור לו להקריב את עצמו למען טובת הכלל. זה לא שהוא מזמן את המתים שיחיו, זה הם שמזמנים אותו ועוזרים לו במסע אל המוות, ומגינים עליו מפני הסוהרסנים. גלימת ההיעלמות לא נועדה לעזור לו לברוח מוולדמורט, אלא דווקא שיצליח להגיע אליו.

באופן סמלי איחוד האוצרות בשלב זה של הסיפור מאפשר להארי לחזור כדי להילחם בכוחות האופל ולסיים אחת ולתמיד את השליטה והאימה שוולדמורט זורע.

ההקרבה של הארי ביער והדהוד לאגם

בסוף הספר השביעי נותן וולדמורט להארי שעה אחת לבוא אליו, ויאקסלי ודולוחוב טוענים שהוא לא יגיע. אבל וולדמורט יודע במי מדובר! הוא מכיר את הארי, ויודע מצויין שהוא יבחר להקריב את עצמו למען האחרים (כמו שעשה כמה וכמה פעמים לאורך הסדרה).

הטעות הגדולה של וולדמורט היא שהוא לא מבין שההקרבה של הארי היא לא חולשה, אלא דווקא הכוח הגדול שלו; האהבה, חוסר האנוכיות, העליונות המוסרית, הם הכוח שהופך את המנהיגות של הארי לכל כך ייחודית, מדרבן דמויות מפתיעות לעזור לו לאורך הסדרה ומאפשר לו לנצח את וולדמורט בסופו של דבר.

סיכום

השימוש של רולינג בתבנית הכיאסטית משרתת כמה מטרות, ואחת מהן היא שימת דגש על נושאים ותכונות שחשוב לה להאיר. העליונות המוסרית של הארי, האומץ, החברות, שבאים לידי ביטוי בבחירות הכל-כך לא אנוכיות שלו, מקבלים משנה תוקף כאשר אנו חווים אותם במרכז הסיפור.

ההתנהלות של הארי בסיטואציה הזו באגם יוצרת תהליך רגשי שמשפיע גם על הארי עצמו וגם עלינו הקוראים והקוראות, וזה מה שמאפשר לרולינג לעסוק בנושאי עומק (תמות) כגון אהבה, בחירה ומוסר. החוויה מתחזקת ומתחדדת כאשר הרעיונות המרגשים הללו לא נשארים רק במרכז הסיפור, אלא מתחברים כמו מיתרי אור קסומים אל שני הקצוות של הסיפור – אל הספר הראשון מול הראי של ינפתא ואל הספר השביעי מול אוצרות המוות.