שיחה על נושאי עומק בספרי הארי פוטר – בחירה

המאמר מבוסס על שיחה שלנו (ענת ואמנון) במתכונת של ראיון 'על כוס בירצפת' עם אמנון על נושאי עומק בספרי הארי פוטר.

בחירה מוסרית – לבחור בין הראוי ובין הקל

לקראת סיום הספר הרביעי, הארי פוטר וגביע האש, לאחר שסדריק דיגורי נרצח והלורד וולדמורט חזר לגופו, נואם דמבלדור בפני תלמידי הוגוורטס המבולבלים והאבלים. דמבלדור מספר לתלמידים בכנות ובישירות כי וולדמורט חזר והוא זה שרצח את סדריק, הוא קורא לשיתוף פעולה ומתריע מפני הסתרת האמת והבחירה לטמון את הראש בחול ולא להתמודד עם מה שעומד לבוא. דמבלדור מסכם את נאומו במשפט: "זכרו את סדריק. זכרו, אם יבוא היום שבו תצטרכו לבחור בין הנכון לבין הקל, זכרו מה קרה לילד שהיה טוב ואמיץ, שנקלע לדרכו של הלורד וולדמורט. זכרו את סדריק דיגורי." (גביע האש, 651, תרגום גילי בר הלל כאן ובהמשך).

ענת: למה דמבלדור מתכוון כשהוא מדבר על הבחירה בראוי ולא בקל?

אמנון: הבחירה המוסרית היא אחד הנושאים החשובים בהם עוסקת ג'יי. קיי. רולינג בספרי הארי פוטר. העלילה רצופה בהכרעות מוסריות שעושות הדמויות ושל ההשלכות של אותן הכרעות. המילים שמכניסה רולינג לפיו של דמבלדור מזקקות את הרעיון לפיו הכרעה מוסרית נמדדת ביכולת שלנו לבחור בדבר הנכון, הראוי, המיטיב באמת לעומת הבריחה מבחירה אמיתית ועשייה של מה שקל יותר ונוח, גם במחיר של פגיעה והרעה.

לפני שנדבר על דמויות שבחרו בראוי (Right) ולא בקל והנוח (Easy), נשים לב שרולינג מדגישה את עצם מרחב הבחירה. מעניין ששרבות מהדמויות השליליות בסדרה מסרבות להכיר בעובדה שיש בידיהן בחירה. דמויות אלו מתרצות (לעצמן בעיקר) את ההכרעות וההתנהגות השלילית ומשוכנעות שאין להן ברירה ושפעולתן נובעת כביכול מתוך הכרח. לנו מהצד ברור שיש להם ברירה תמיד ומדובר בהעדפה ערכית ולא במשהו שנכפה או מתחייב.

ענת: איך זה בא לידי ביטוי בספרי הארי פוטר?

חשבו על האמירות של קורנליוס פאדג' ב'חדר הסודות', כשלקח את האגריד החף-מפשע בעליל לאזקבאן:
"נסה להסתכל על זה מנקודת המבט שלי," אמר פאדג' בעוד ידיו משחקות בכובעו בעצבנות. "מופעלים עלי הרבה מאד לחצים. אני חייב להיראות כאילו אני עושה משהו. אם יתברר שזה לא היה האגריד, הוא יוחזר ולא נוסיף עוד מילה בעניין. אבל אני חייב לקחת אותו. חייב. אחרת לא אמלא את חובתי – ""אתה חייב לקחת אותי?" אמר האגריד, משקשק כולו. "אתה חייב לקחת אותי לאן?"
"לא להרבה זמן," אמר פאדג', ומבטו נמנע מלפגוש את עיניו של האגריד. "לא בתור עונש, האגריד, אלא יותר כאמצעי מניעה. אם מישהו אחר ייתפס, אתה תשוחרר עם התנצלות מלאה."
"לא לאזקבאן," לחש האגריד. "(חדר הסודות,270-271).

לא רק שפאדג' בוחר בקל והנוח ולא בנכון והצודק אלא שהוא מתעלם מההיבט של הבחירה וחש שהכל נכפה עליו ושהוא חייב להגיב כך. הוא פועל ממניעים לא ענייניים שקשורים למשרה שלו ולמראית העין בלבד (זה שהמשרד חייב לעשות משהו, ולא באמת משנה אם התוצאות של מה שהם עושים באמת ייטיבו ויפתרו את הבעיה); הוא שולח פאדג' את האגריד למקום בו יצורים איומים שואבים את כל השמחה מהאוויר ומאיימים לשאוב את נשמת הכלואים. ברור שהעשייה של פאדג' לא תוביל להבאת הפתרון ולמציאת האשם האמיתי בפתיחת חדר הסודות, ובהמשך ילדים אכן ממשיכים להתאבן וג'יני וויזלי נחטפת.

ענת: אוקיי, זאת באמת התנהגות פחדנית ואנוכית של פאדג', אבל בסופו של דבר הכל נפתר לשמחתנו; התלמידים המאובנים חוזרים לחיים, ג'יני ניצלת, האגריד חוזר מאזקבאן והבסיליסק מת (ותודה להארי). יש לך דוגמא למקרה בו הדמות טוענת שלא היתה לה ברירה וההשלכות לכך באמת הרסניות?

בהחלט. המקרה של זנב תולע, למשל, מסתיים בתוצאות איומות ונוראות.כשרולינג כותבת את השיחה בין סיריוס לזנב תולע היא מקפידה שהאחרון יביא טיעונים שמציגים את בגידתו הנוראה כאין ברירה ומשהו שמוכתב לו:
"סיריוס, סיריוס, מה יכולתי לעשות? אדון האופל… אין לך מושג.. (…) מעולם לא התכוונתי שזה יקרה… זה שאין להזכיר את שמו הכריח אותי -" "אל תשקר!" שאג בלק. "התחלת להעביר לו מידע לפחות שנה לפני שלילי וג'יימס נהרגו! היית המרגל שלו!"
"הוא – הוא הלך והשתלט על הכל!" נחנק פטיגרו. "מ-מה היה יוצא לי מזה שהייתי מסרב לו?" (האסיר מאזקבאן, 382)

סיריוס בלק מתעמת בצדק עם פטיגרו ומדגיש את האפשרות שזנב תולע לא שקל כלל את הבחירה להיות נכון לוותר על חייו והישרדותו לטובת חבריו ולטובת ערכים מעבר לתועלת אישית.
"מה היה יוצא לך אם היית נלחם בקוסם הרשע הגדול ביותר שקם אי פעם?" אמר בלק, ופניו נמלאו זעם נורא. "חייהם של כמה אנשים חפים מפשע היו ניצלים, וזה הכול, פיטר!"
"אתה לא מבין!" ייבב פטיגרו. "הוא היה הורג אותי, סיריוס!"
"אז היית צריך למות! שאג בלק. "למות, ולא לבגוד בחבריך, כפי שאנחנו היינו עושים למענך!"
(האסיר מאזקבאן, 382)

אפילו דולורס אמברידג' המרשעת זקוקה לשכנוע העצמי לפני שמתחילה בעינויים של הארי בספר החמישי. היא מציגה את הדברים כאילו אולצה לפעול בדרך העינויים וכאילו אין לה שום בחירה:
"טוב מאוד," היא אמרה ושלפה את שרביטה. "טוב מאד… לא נותרה לי ברירה… זה כבר לא ענין פשוט של משמעת בבית הספר… זה עניין של בטחון משרד הקסמים… כן… כן…" נראה היה שהיא משכנעת את עצמה לקראת משהו. היא העבירה את משקלה בעצבנות מרגל לרגל, מתבוננת בהארי, מכה בשרביטה כנגד ידה הריקה, ומתנשמת בכבדות. כשהביט בה הרגיש הארי חשוף וחסר אונים בלי השרביט שלו. "אתה הכרחת אותי, פוטר… אני לא רציתי לעשות את זה," אמרה אמברידג', בעודה מתנועעת במקום בחוסר מנוחה, "אבל לפעמים הנסיבות מצדיקות את השימוש … אני בטוחה שהשר יבין שלא היתה לי ברירה…" (מסדר עוף החול, 763)

המעשים הנוראיים של פאדג', פטיגרו ואמברידג' ראויים כמובן לדיון נפרד אך מעניין עד כמה רולינג מקפידה להכניס בפיהם גם את נימוקי האין ברירה שהם נזקקים להם ונאחזים בהם, למרות שברור שבכל אחד מהמקרים מדובר בהכרעה מוסרית ושהיה אפשר לפעול אחרת.

ענת: הרעיון הזה של דמויות שמשתמשות בטיעונים של חוסר ברירה כדי להסביר את הבחירות הלא ראויות שלהן נשמע כמו רעיון פילוסופי שקיים בעולם מעבר לספרי הארי פוטר.

אמנון: נכון. הפרשן פטריק מקאולי מרחיב על הרעיון של אשליית חוסר הבחירה בקרב הנבלים בספרי הארי פוטר בספרו המעניין "Into the Pensieve: The Philosophy and Mythology of" Harry Potter". מקאולי משווה את התפיסה של רולינג ביחס לבחירה, לחופש ולאחריות אל התפיסה הפילוסופית של עמנואל קאנט .

דמויות רבות שעושות מעשים בלתי מוסריים ופסולים בעצם אינן מקבלות את האחריות שקאנט מתייחס אליה. אחריות בהקשר לבחירה החופשית. במקום זאת הן מנסות להציג לאחרים ולעצמן את המצב כאילו אין להן כלל בחירה. אחרי הכל, רובנו מכירים מחיינו מצבים שבהם קל היה לנו לחשוב או לומר שעשינו את הדברים מתוך הכרח מאשר להתמודד בכנות עם מערכת השיקולים והעדפות שהובילו להחלטות ולתוצאותיהן.

ענת: איזה עוד ביטויים יש להכרעה המוסרית בספרי הארי פוטר? האם, למשל, יש משמעות מוסרית לאמצעים שבהם משתמשות הדמויות כדי לקדם את מטרותיהן?

אמנון: השאלה הזאת מאוד מעניינת והתשובה אליה מורכבת.
בעולם הקוסמוּת – כמו בעולמנו – החידושים הטכנולוגים, ההמצאות והשיטות בוודאי אינן נחלת 'הטובים' בלבד. רעיונות חדשים ופיתוחים טכנולוגיים מאומצים במהרה על ידי הצד השני וישתמשו בו לצרכים מנוגדים וגם כנגד הממציא. פעם אחר פעם נפגוש בספרי הארי פוטר הברקות 'טכנולוגיות' קסומות שהטובים מפתחים ומשתמשים בהם אך משמשים לאחר מכן את הרעים ומתבטל היתרון הקסום למעשה. השימוש של כל צד בתחבולות הקסם הדומות יוצר אנלוגיה מעניינת שמבליטה את ההבדלים בכוונות, במניעים ובהתנהלות של כל צד.

ענת: אז מה מבדיל את הגיבור או הטובים בכל זאת?

אמנון: לא הטכנולוגיה/קסם/משאבים/מקצועיות וההמצאות, אלא הבחירה המוסרית והכוונות. הטובים גוברים על הרעים בעיקר בגלל היכולת שלהם לבחור בראוי והנכון ולא בנוח והקל, אם להשתמש במשפט המפורסם של דמבלדור בסיום הספר הרביעי. ההתכוונות לטוב, הפעולה למען טובת הכלל והיכולת לחרוג מהאגו והטובה החומרית האישית הם שמאפשרים להארי את הניצחון. המפתח לניצחון טמון ביכולת לאהוב ולפעול מתוך תפיסה ערכית מוסרית ולמען מטרה ראויה.

ענת: יש לך דוגמאות למעבר טכנולוגיות קסם בין הצדדים והבדל מוסרי מובהק?

אמנון: יש המון דוגמאות. בספר השני הרמיוני גריינג'ר רוקחת שיקוי פולימיצי מתקדם שמשמש את רון והארי להתחפש לקראב וגויל כדי לגלות את הסודות של מאלפוי אודות חדר הסודות והיורש של סלית'רין. ואילו דראקו מאמץ את אותו הטריק של הרמיוני בספר השישי, כשקראב וגויל משתמשים בפולימיצי כדי להפוך לילדות שעומדות במסדרון ועוזרות להסתיר את הסודות של מאלפוי בחדר הנחיצות. השימוש של מאלפוי אפילו יעיל הרבה יותר אבל הניגוד בין המטרות ברור.
בספר השלישי הארי מקבל את מפת הקונדסאים הכה שימושית שנבנתה למעשי קונדס שאינם מרושעים ומשמשת את הארי למטרות טובות. אך יתרונותיה של המפה מתבטלים כשברטי קראוץ' הבן מניח עליה את ידיו ומשתמש בה לרעה בספר הרביעי.

בספר החמישי הרמיוני ממציאה עבור 'צבא דמבלדור' את המטבעות המכושפים בעקבות רעיון האות האפל המקועקע על זרועם של אוכלי המוות. ובהמשך מאלפוי שוב גונב את הפטנט לתקשורת עם אוכלי המוות בספר השישי. גם כאן הניגוד ביניהם ברור. דראקו העתיק גם את התחבולה הקסומה של השימוש בחדר הנחיצות ש'צבא דמבלדור' ניצל אלא שלמטרות הפוכות כמובן בתיקון הארונית והכנסת אוכלי המוות.

בפתיחת הספר השישי נגלה שפרד וג'ורג' וויזלי מכניסים לשימוש את אבקת החושך מפרו למטרות שעשוע והגנה מפני אוכלי המוות. אלא שדראקו מאלפוי יאמץ את השיטה האפקטיבית כנגד צבא דמבלדור ליד הכניסה לחדר הנחיצות בסיום הספר השישי.
פרד וג'ורג' הם גם ששלחו את מונטגיו לסמטת נוקטורן דרך הארונית המעלימה בעוד שמאלפוי שוב 'גונב' את הרעיון ומכניס לתוך הוגוורטס את אוכלי המוות בסיום 'הנסיך חצוי הדם'.

בספר השביעי מתברר שוולדמורט ניצל לרעה את קריצ'ר גמדון הבית שליווה אותו אל המערה בים ואחר כך תכנן לרצוח אותו שם. בהמשך יש היפוך יפה כשרגולוס בלק מאמץ את השיטה והיתרונות הקסומים של קריצ'ר – הפעם למטרה טובה ותוך הצלת הגמדון והקרבת חייו של רגולוס עצמו.
אוכלי המוות ינצלו שוב את קריצ'ר כדי לשקר להארי על סיריוס ולהובילו למחלקת המסתורין (מה שמוביל לרצח סיריוס). אך הארי בהמשך יעזר בקריצ'ר שיעניק מידע חשוב מרצונו החופשי ויסייע למאבק בוולדמורט ותומכיו בסיום.

אמברידג' המרשעת ובעלת הכוונות הנוראיות מנסה להשתמש ביתרון הקסום של שיקוי האמת. היא מציעה להארי תה, קפה או מיץ דלעת בספר החמישי ובתוך המשקה מכניסה 'וריטסרום' (שמתברר כמזוייף על ידי סנייפ והארי בכל מקרה לא שותה ממנו). הארי עצמו מאמץ את הפטנט מילה במילה כשמציע לרון קפה, תה או מיץ דלעת בספר השישי, מייד לפני משחק הקווידיץ ובתוכו "מוזג" שיקוי מזל (הפעם רון כן שותה ממנו ומאמין כמו הרמיוני וכמו הקוראים בכוחו…). בולט ההבדל בכוונות של הארי להיטיב עם רון ובשימוש ב'פלצבו' פליקס פליציס.

ענת: יש לך גם דוגמא למצב הפוך – שהטובים משתמשים ב'טכנולוגיות' של הרעים כדי לעשות טוב?

אמנון: דוגמה מופלאה לטכנולוגיה שמחליפה ידיים ומשמשת כבומרנג נגד כוחות האופל היא המקרה של הבסיליסק וההורקרוקסים. שיני המפלצת של סלית'רין ושל וולדמורט יורשו הופכות לחרב פיפיות באופן אירוני שמשמשת את הארי וחבריו להשמיד את רוב ההורקרוקסים! היתרון ה'טכנולוגי' של וולדמורט נמחק ומשתמשים בו נגדו ביעילות רבה. היומן של רידל והספל של הפלפאף מושמדים ישירות מארס הבסיליסק וגם הקמע והטבעת מהחרב של גרפינדור הספוגה בארס הבסיליסק. אפילו המוות של נגיני הקסומה קשור אולי ליכולת החרב הספוגה בארס. רון מצליח לפתוח את חדר הסודות בספר השביעי על ידי 'גניבת' ה'טכנולוגיה' של היורש של סלית'רין שהעביר בטעות את יכולת הלחשננות להארי ורון מחקה אותו ופותח את החדר.

ענת: אם כך, אולי אין באמת הבדל בין ה'טובים' ל'רעים', כי גם הטובים יכולים להשתמש באמצעים שהרעים 'המציאו' והתוצאות יכולות להיות הרסניות. לא?

אמנון: הדוגמאות הקודמות מדגימות את הרעיון של שימוש ראוי ב'טכנולוגיה' של ה'רעים', אבל חלק מההבדל בין 'הטובים' ל'רעים' נוגע לכך שחברי המסדר לדורותיו לא ישתמשו באמצעים 'טכנולוגיים' פסולים גם למטרה ראויה. הם יימנעו משימוש בהורקרוקסים או משתיית דם חד קרן וימעטו בקללות שאין עליהן מחילה. כאשר מי שאמור להיות טוב משתמש בטכנולוגיית קסם כאמצעי פסול להשגת מטרה ראויה התוצאות קשות (כגון השימוש של פאדג' ומשרד הקסמים בסוהרסנים באזקבאן או בהוצאה להורג של קראוץ' הבן).

אמצעי הקסם בעצם משתווים ומבטלים את היתרונות של הטובים בתחום 'הטכני' ומעידים כמה ההבדלים בערכים, במניעים ובשיטות הפעולה מבחינה מוסרית הם שעושים את ההבדל. דמבלדור סיכם את זה היטב בציטוט המפורסם שלו ש"אכן הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו." (חדר הסודות, עמ' 343).

היצירה עוסקת במובהק גם בשאלת השימוש באמצעים פסולים להשגת מטרות- אפילו הן חיוביות . לא במקרה ההגדרה של מצנפת המיון לבית סלית'רין בספר הראשון מזכירה את הנושא: Those cunning folk use any means / To achieve their ends.” (PS, p-88, Bloomsbury)".

ובתרגום חופשי: "הערמומיים הללו משתמשים בכל האמצעים / כדי להשיג את מטרותיהם." (בתרגום העברי המתרגמת שמרה בצדק על המשקל והחריזה של השיר אך תוך כדי כך נשמט מהגרסה העברית לשיר אותו המשפט על השימוש בכל האמצעים להשגת המטרות).

אין פירוש הדבר כמובן שרק ה'רעים' מתפתים להשתמש באמצעים פסולים שמשחיתים את המטרות אבל זה בהחלט מאפיין מרכזי שרולינג מדגישה בסדרה (המאמר שלנו'גבולות הקסם בהארי פוטר והענישה הסמלית למי שחרגו מהם' מרחיב על כך).

ענת: הדוגמאות מראות שלא מדובר רק ביחידים שההכרעות המוסריות שלהם משפיעות על מהלך העניינים, אלא שיש כאן בעצם גם דרך התנהלות בעייתית של הממסד הקסום ושההשלכות של ההתנהלות הזו כמעט ומביאות לכליה של עולם הקוסמים.

אמנון: : זה בהחלט נכון. ככל שמתקדמים בסדרה והספרים הופכים מורכבים יותר ואפלים יותר, כך אנחנו רואים שהבחירה בקל ולא בראוי היא כמעט שיטתית בקרב משרד הקסמים, וההשלכות כמובן בהתאם.

כך למשל בפרק "השר ההוא" בפתיחת הספר השישי של הארי פוטר, המביא נקודת מבט מרעננת וייחודית של מספר בוגר ואירוני, שמדווח בשנינות על ראש הממשלה האנגלי ומפגשו עם עולם הקוסמים בעת עלייתו של וולדמורט. גם כאן יש התייחסות לשוויון כביכול בין ה'רעים לטובים' ביחס לטכנולוגיה וקסמים, אך שימו לב לאירוניה של רולינג שטומנת בחובה בעיה הרבה יותר מהותית.
הפרק מסתיים בשורות המחץ של קורנליוס פאדג' שפוטר ממשרתו כשר הקסמים והוחלף על ידי רופוס סקרימג'ר. ראש הממשלה המוגלגי מתריס מולו: "אבל למען השם – אתם קוסמים! אתם יודעים לעשות קסמים! אתם בטח יכולים לטפל ב – בעצם – בכל דבר!". פאדג' עונה על כך באירוניה: "הבעיה היא, אדוני ראש הממשלה, שגם הצד השני יודע לעשות קסמים." (הנסיך חצוי הדם, "השר ההוא" , עמ' 24).

ענת: אז אנחנו בעצם חוזרים לטענה הבסיסית שלך שלשני הצדדים יש אותם קסמים ו"טכנולוגיות" ושיטות ומה שמבדיל ביניהם זה המטרה והכוונה בזמן שהם משתמשים בקסמים. מה כל כך אירוני במה שפאדג' אומר לראש הממשלה?

אמנון: האירוניה הגלויה נוצרת מהפער בין הציפיות של ראש הממשלה (ושלנו המוגלגים) שקסם יפתור כל דבר, לבין המציאות שבה גם ה'רעים' מחזיקים ב'טכנולוגיה' דומה של קסם וכביכול מתבטל היתרון של 'הטובים' במאבקם. זה חושף אמת מעניינת אמנם אלא שהתעמקות במצב העניינים העלילתי מראה שרולינג בנתה שם אירוניה כפולה שחושפת את הביקורת על הממסד.

בהתאם לאמירה של פאדג', היינו מצפים שמשרד הקסמים ייכשל במאבק בוולדמורט ותומכיו משום שאלו מפגינים יכולות קסם גבוהות יותר. האירוניה היא שמשרד הקסמים כלל לא נוקט בצעדים קסומים כלפי וולדמורט! שיטות הפעולה שלהם הן מוגלגיות כמעט לחלוטין!

המשרד עסוק בהכפשת שמם של דמבלדור והארי בעיתונים ומניעת פרסום מידע אמין על עלייתו של וולדמורט, בפיזור עלוני הסברה חסרי כל ערך אמיתי, במינוי אמברידג' כמפקחת עליונה והתערבות בחינוך תוך טרור למורים ולתלמידים, במעצרי שווא של קוסמים זוטרים (סטן שנפייק) ועוד. המעשים הללו נועדו כדי ליצור מראית עין של התקדמות והונאה שמשרד הקסמים עושה משהו, וזאת, שימו לב, באמצעות צעדים בלתי קסומים בעליל ומוכרים מאוד ביחס לממסדים הקיימים בעולמנו המוגלגי. אותו משרד שיכול היה לארגן הגעת מאה אלף קוסמים מרחבי העולם לאליפות העולם בקווידיץ', לא מסוגל לגייס אפילו קוסם אחד מרחבי העולם כדי להילחם בוולדמורט וכמה עשרות אוכלי המוות שלו?

יתר על כן, כשהממסד בכל זאת משתמש בקסמים, שוב למרבה האירוניה, כלל לא מדובר במלחמה בוולדמורט אלא למשל בצוותים של קוסמים משכיחים שמפעילים קסמי זיכרון על מוגלגים שראו ענקים ואסונות קסומים.

ענת: כן, כי ברגע האמת גם וולדמורט ותומכיו כמעט ולא נדרשים להשתמש בקסמים כדי להשתלט על משרד הקסמים ולרכוש שליטה בציבור.

אמנון: בדיוק! וולדמורט משתמש באידיאולגיה (המקבילה לזו המוגלגית) שרווחה לפניו ושהוא רוכב על גליה. על אוכלי המוות הוא משפיע עם כריזמה ומענה פסיכולוגי לצרכים כגון השתייכות, השתוקקות למנהיג וכוח ושימור עליונותם, הרבה יותר מאשר בקסמים ישירות. וולדמורט משתלט בשקט על משרד הקסמים, ללא שפיכות דם כמעט וללא קסם (למעט למשל קללת אימפריוס על פיוס תיקנס). כשהמשרד תחת שליטתו של וודלמורט, הוא מפעיל טרור בסגנון מוגלגי מוכר לנו כגון בחקירות של אמברידג' את הנחשדים כילדי מוגלגים ו'גנבי קסם' ובמעשים סמליים של טרור, הפחדה ויצירת אי אמון.

בעצם האירוניה מחריפה משום שמתברר כי שני הצדדים ממעטים להשתמש בקסמים! פאדג' טועה בהנחה שלו. הבעיה איננה שוויון ביכולות הקסם אלא שהצעדים שיש לנקוט כנגד וולדמורט ותומכיו לא ניתנים לפתרונות קסומים במהותם! מדובר בשינוי אידיאולוגי ותפיסת עולם בציבור ובראש ובראשונה בבחירה ואחריות ואומץ. בחירה להתמודד עם תחלואי הממסד הקיים ואחריות של פאדג' ורבים אחרים בממסד ביחס לתפקידם. אומץ "לבחור בין הנכון לבין הקל", כפי שדמבלדור, כאמור, הזהיר לאחר רצח סדריק (גביע האש, עמ' 651).

ברור לנו הקוראים ששום קסם לא יוכל לשנות את הממסד הנוכחי בעולם הקוסמות. שלטון שהעסיק כבר לפני כן אוכלי מוות כמקנייר או גרוע מכך דמויות מפתח כמו אמברידג' המרשעת והמושחתת. ממסד שקיבל תרומות והושפע עמוקות מאוכלי מוות כמו לוציוס מאלפוי, משרד שרבים מאנשיו התמקדו בקריירה וקידומם האישי מעל הכל (ברטי קראוץ' האב, פרסי וויזלי ועוד). זהו ממסד שמקבל את האידיאולוגיה הרווחת בקרב הקוסמים כולל ההיררכיה שהוא מציע ביחס של הקוסמים לשאר היצורים (כגון המזרקה עם הגמדון והקנטאור המנציחה את ההיררכיה הקסומה).

כלומר שדווקא הקסם, בניגוד לציפיות, בכלל לא מהווה היבט מרכזי בעליית כוחות האופל אל הריקבון שהשלטון הקיים נתון בו. וכמובן גם לא ניתן לתקן את הממסד באמצעים קסומים. איזה קסם יעזור לתקן שלטון שכולא אזרחים בכלא מוקף ייצורים ששואבים את השמחה, מטריפים את הדעת ומפזרים ייאוש ושואפים לשאוב את הנשמה מהכלואים? שלטון ששולח לכלא ללא משפט או ללא חקירה אמיתית (סיריוס בלק, מורפין גונט, ברטי קראוץ' הבן, האגריד ועוד). משרד שמוציא להורג ושואב את הנשמה ללא כל הליך הוגן (ברטי קראוץ הבן וסיריוס אלמלא חולץ על ידי הארי ובקביק)?

כל הפגמים המהותיים הללו מתייחסים לממשל והחקיקה של קהילת הקוסמים האנגלית שמוצגת כמתקדמת לעומת חלק מהקהילות הקסומות האחרות. חשבו למשל על החוקים האוסרים קשר או נישואים בין קוסמים למוגלגים בארה"ב ולהוצאות להורג הממוסדות ללא הליך הוגן במאקוז"ה (הקונגרס של הקהילה הקסומה בארה"ב ומקבילו של משרד הקסמים הבריטי) – כפי שעולה בסרט הראשון של חיות הפלא.

הריקבון של הממסד – בלי קשר לוולדמורט ועלייתו – נוגע בתחלואי חברת הקוסמים שדומים ביותר כמובן לחברות שלנו הקוראים המוגלגים. וכאן בולטת הגדולה של רולינג בעיני ביכולת ליצור אנלוגיה שמבטלת למעשה את הקסם מהמשוואה. משוואה שכדי לפתור אותה אין מנוס מגילוי אחריות ואומץ ברמה הציבורית והאישית, מהתמודדות מעמיקה עם סוגיות של אפליה ופערים ותפיסות שליליות בחברה.

ענת: רולינג משתמשת בדמויות שלה כדי להדגיש את התמה של ההכרעה המוסרית והחשיבות של הבחירה בראוי ולא בקל, ומבקרת את התנהלות הממסד, הקסום והמוגלגי כאחד, דרך התמה הזו. מה לגבי דמותו של הארי והתנהלותו המוסרית בהקשר לבחירה?

אמנון: דוגמה מרתקת לבחירות של הארי והתהליך שהוא עובר התייחסת בעצמך במאמר על הארי במשימה השניה בטורניר הקוסמים המשולש (העליונות המוסרית של הארי – לא רק במשימה באגם) .דוגמה נוספת שאני רוצה להציג יוצרת הקבלה מעניינת בין הבחירות של הארי לבחירות של וולדמורט, ורולינג מקשרת את זה באמצעות רמז מטרים 'כפול' ומורכב.

רולינג הגדילה לעשות ולהפוך רמזים מטרימים רגילים (שרומזים להתרחשות עתידית בלי שנדע בקריאה ראשונה שיש כאן רמז) לרמזים מורכבים שרומזים במקביל למספר התרחשויות עתידיות שונות. הקורא עשוי לשים לב לרמז המטרים בקריאה החוזרת או בהמשך הקריאה והעניין כביכול "פתור". אלא שקריאה מעמיקה יותר של כל הסדרה מגלה שהרמז נוגע למשהו סמוי והרבה יותר משמעותי.

בדוגמה שלהלן, האגריד מדבר בתחילת הספר הראשון על דברים שתהיה להם סגירה ופתרון כבר בהמשך אותו הספר. אני מדבר כמובן על האזהרה של האגריד לפני שהוא והארי נכנסים לבנק הקוסמים גרינגוטס בספר אבן החכמים:
"[הארי]: "לקוסמים יש בנקים?"
"זה רק אחד. גרינגוטס. מנהלים אותו גובלינים."
הארי הפיל את חתיכת הנקניקיה שהחזיק בידו. "גובלינים?" "כן – ככה מי שמנסה לשדוד שמה הוא חייב להיות משוגע. אף פעם אתה אל תתעסק עם גובלינים, הארי. גרינגוטס זה המקום הכי בטוח בעולם הזה להחזיק שמה דברים חשובים – אולי חוץ מהוגוורטס" (…).
" למה צריך להיות משוגע כדי לשדוד את גרינגוטס?" שאל הארי.
"קסמים – כישופים" אמר האגריד, פורש את העיתון שלו. "אומרים שדרקונים שומרים שמה על הכספות החשובות (…)"
"[האגריד]: אני מתחשק לי שיהיה לי דרקון."
"מתחשק לך?"
"אני רציתי כזה אחד מאז שאני הייתי ילד". (אבן החכמים, 71-73).

ושוב כמה עמודים לאחר מכן: "כמו שאני אמרתי, רק משוגע הוא ינסה לשדוד את המקום הזה פה" (שם, 81).
נזכור שבאותו יום שהאגריד מזהיר מפני גניבה מגרינגוטס, אולי כמה שעות אחרי שהארי והאגריד נמצאים בבנק, כבר ינסו לשדוד את אותה כספת וכמעט יגנבו את אבן החכמים. בהמשך הספר, האגריד עצמו יגדל דרקון והארי יאלץ להתמודד איתו ולהעבירו לצ'רלי ובסוף הספר נגלה שמי שפרץ לכספת בגרינגוטס וניסה לגנוב את אבן החכמים הוא קווירל בפקודתו של וולדמורט. רולינג מספקת לכאורה באותו הספר את כל הנרמז מהשיחה עם האגריד וזה נראה רמז מטרים פשוט וחביב.

אולם, כשמגיעים לספר השביעי, רואים שרולינג כיוונה את הרמז ל"טווח ארוך" ומשמעותי יותר, במקביל לפתרונות הרמז שבספר הראשון. באוצרות המוות מתברר שהארי הוא הוא המשוגע שיפרוץ לגרינגוטס, כמובן שבנסיבות מוצדקות.
יש כאן אנלוגיה יפה כי וולדמורט נכשל בגניבת האבן שמאפשרת חיי נצח ואילו הארי הצליח לגנוב את הספל שאמור לאפשר חיי נצח לוולדמורט, במטרה להשמידו. כמו במקרה של הראי של ינפתא, וולדמורט (דרך קווירל-דמורט) נכשל בהשגת חפצי האלמוות לעומת הארי שהצליח להשיגם, כדי להפטר מהם וללא תועלת אישית. ההקבלה בין הארי לוולדמורט והמטרות של שניהם – של וולדמורט אנוכיות ושל הארי למען טובת הכלל, של וולדמורט באמצעות אדם אחר, של הארי כמנהיג שפועל בעצמו – מדגישות את העליונות המוסרית של הארי. אנחנו ממש יכולים לראות את התהליך שהארי עבר מהספר הראשון, כשהוא בכלל לא מסוגל לדמיין שמישהו יפרוץ לגרינגוטס וזה נראה לו מקום בלתי חדיר ובלתי עביר, ועד הספר השביעי כשהוא בעצמו מסכן את עצמו באומץ בלתי רגיל כדי למצוא עוד הורקרוקס ולהשמיד אותו.

גם הסגירה הכפולה עם הדרקון והאגריד היא מקסימה. בעוד שבספר הראשון, הארי שחרר (עם הרמיוני ורון) את הדרקונית התינוקת של האגריד, כאשר נורברטה נישאת בארגז על הארי והרמיוני וההצלה מתבצעת בסופו של דבר ע"י קוסם בוגר (צ'רלי). בספר השביעי, ביציאה מגרינגוטס, הארי הוא שמשחרר דרקון בוגר שנושא אותו, את הרמיוני ואת רון על גבו.

ענת: ההקבלה בין הארי וולדמורט מרתקת, ועליונותו המוסרית של הארי רק מודגשת יותר על רקע הדוגמאות שהבאת להתנהלות הקלוקלת של הדמויות השונות בממסד ומחוצה לו. רולינג יוצרת גיבור נהדר שהגדולה שלו מתבטאת בין היתר באומץ לבחור בראוי ולא בקל, גם כשנראה שאין סיכוי, גם כשהבחירה קשה מאוד. למעשה אומץ הוא עוד אחד מהתמות שרולינג עוסקת בהם רבות בסדרת ספרי הארי פוטר ועליו נרחיב בשיחה הבאה.