גבולות הקסם בהארי פוטר והענישה הסמלית למי שחרגו מהם

"כשהתחלתי לכתוב את הספרים, הדבר הראשון שהייתי צריכה להחליט היה לא מה הקסם יכול לעשות, אלא מה הוא לא יכול לעשות. הייתי חייבת לקבוע גבולות לגבי זה – באופן מיידי, ולהחליט מהם הפרמטרים."
(ג'יי.קיי רולינג, 12.10.1999 Radio WBUR)

"חמש השנים שהשקעתי ב"הארי פוטר ואבן החכמים" הושקעו בבניית החוקים. הייתי צריכה לקבוע את כל הפרמטרים שלי. הדבר החשוב ביותר להחליט כשיוצרים עולם של פנטזיה הוא מה הדמויות לא יכולות לעשות."
(ג'יי. קיי. רולינג, South West News Service, 8.7.2000)

בשבעת ספרי הארי פוטר נמצא מגוון של דמויות שמתפתות להתחמק מבעיה, קושי או אתגר באמצעות שימוש בקסם שתוצאותיו הרות אסון. נפגוש גם דמויות רבות שמשתוקקות להשיג מטרה נכספת ובוחרות להשתמש בקסמים אפלים ושיטות קסומות לסיפוק מאווייהם וגם אז לרוב יבלטו ההשלכות השליליות.

מרתק לגלות כיצד רולינג כאילו 'מענישה' את הדמויות באופן סמלי על רבים מהמעשים הללו כשהיצירה מדגימה את המחיר הנורא לקוסמים עצמם ולסובבים אותם. מתברר שהשימוש בקסמים לסוגיות מכריעות בחיים לא רק שאינו פותר את הדברים אלא יוצר בעיות קשות וחמורות יותר .

מאמר זה עוסק במה שאני מכנה 'גבולות הקסם' במובן מגבלות השימוש הראוי בקסמים בסוגיות מפתח של הקוסמים. נראה כי הסוגייה המרכזית איננה מה כוח הקסם יכול או לא יכול לעשות אלא בעיקר כיצד ובאיזה נסיבות ראוי להשתמש בקסמים. היצירה כמו משרטטת עבור הקוראים את גבולות השימוש בקסם ומדגישה שהוא אינו ראוי לשמש כתחליף להתמודדות בכלים 'מוגלגים' אנושיים מוכרים לנו בסוגיות של ערכים, בחירה ומוסר, רגשות ותהליכים נפשיים, אהבה, מוות והיבטים של החברה והתרבות.

התשובה האירונית של האגריד על משרד הקסמים

כשבפתיחת הספר הראשון האגריד מחלץ את הארי מהדרסלים המסתתרים מפני המכתבים בבקתה המתפוררת בים, הוא מתעצל לחתור בסירה המובילה מהבקתה לחוף ומשתמש בקסם שמקדם את הסירה במהירות על פני המים. הוא מתפנה כך לקריאה ב'נביא היומי' ומעיר לעצמו: "משרד הקסמים כרגיל הוא עושה צרות" (אבן החכמים, עמ' 72, תרגום גילי בר הלל סמו כאן ובהמשך) . הארי מופתע מאד מעצם קיומו של משרד הקסמים ואז האגריד מסביר שתפקידו העיקרי של המשרד הוא להסתיר את עובדת קיומם של קוסמים באנגליה.

כשהארי תוהה מדוע להסתיר זאת, האגריד משיב: "למה? אלוהים, הארי, כי הם כולם אז היו רוצים פתרונות קסם לבעיות שלהם. לא, זה עדיף שתהיה הפרדה." (עמ' 73).

התשובה של האגריד משעשעת ומסקרנת ומכילה אירוניה ברבדים שונים שמתבררים בעיקר לאחר קריאת הסדרה כולה. ראשית, אם קיימים פתרונות קסם לבעיות המוגלגים, מדוע שהם לא ייהנו מהקסם? מדוע שהקוסמים לא ישתפו אותם בהם? שנית, יש בתשובה נימה של התנשאות ועליונות קוסמית שעולה ממנה אמירה שהקוסמים משוכנעים שהם יכולים ורשאים להשתמש בקסם לפתרון הבעיות שלהם אך מאמינים כי מוטב שלמוגלגים לא יהיו פתרונות קסם.

על איזה בעיות מדובר? אם האגריד רומז לבעיות טכנולוגיות כמו להשיט סירה ללא שימוש במשוטים או לשלוח מכתבים שיגיעו אישית , הרי שהמוגלגים מוצאים פתרונות לא רעים בכלל ולא פעם עולים בהרבה על ה'טכנולוגיה' הקסומה (הסמארטפון והרשת, הגוגל לכל מוגל, המטוס והחשמל, סירת מנוע ושלל טכנולוגיות שאין לקוסמים). ברור שהאגריד מדבר על בעיות מסוג אחר שיש למוגלגים ולקוסמים כאחד. וכאן מתחילה לבלוט האירוניה שעולה מדבריו.

אירוניה משום שהיינו מצפים שהקסם יקל על החיים ויפתור את הבעיות לפחות עבור הקוסמים אך אנחנו מגלים שהבעיה האמיתית איננה להסתיר מהמוגלגים את פתרונות הקסם. היצירה מדגימה כיצד הן הקוסמים והן המוגלגים צריכים לזנוח את הנטייה המסוכנת לרצות ולעקוף את הפתרונות המורכבים, האיטיים והמתסכלים לבעיות הפרט והחברה. שבעת הספרים של הארי פוטר מדגישים פעם אחר פעם כיצד אין תחליף להתמודדות אנושית "מוגלגית" בסוגיות מפתח בחיים כגון יחסים בין אישיים, מוסר, בחירה, אהבה, מוות, חינוך, דעות קדומות, בעיות בחברה וכדומה. בקריאות הראשונות קשה להבחין שרולינג כבר שותלת בפתיחה את הרעיון המרכזי של 'גבולות הקסם' שבהדרגה מתחוור לקוראים.

הלורד וולדמורט וגבולות הקסם

הביטוי 'גבולות הקסם' מוזכר דווקא על ידי הלורד וולדמורט הצעיר בשיחתו עם אלבוס דמבלדור כשהגיע לראיון העבודה למשרת מורה בהוגוורטס. בספר השישי הארי נכנס להגיגית וצופה ברידל שמתפאר בפני המנהל ב'גדולה' של מעשיו: "ערכתי ניסויים, בדקתי את גבולות הקסם והרחקתי לכת אולי יותר מכפי שאי פעם הרחיקו לפני -" (הנסיך חצוי הדם, עמ' 403-4).

לא נופתע לגלות שאדון האופל תופס את גבולות הקסם ('Boundaries of Magic') במובן ה'טכני' בלבד, כלומר במובן הפשט של מה קסם יכול או לא יכול לעשות. וולדמורט אינו מתייחס כלל לשאלה המכריעה האם ובאיזה נסיבות מוצדק ונכון להשתמש בקסם. וולדמורט הוא שהרחיק לכת לא רק במתיחת יכולות הקסם אלא בראש ובראשונה בנכונותו להשתמש בקסמים ללא עכבות מוסריים כלל. הוא שאף לנצל את יכולת הקסם האדירה אך ורק לתועלת עצמו ולמען השגת מטרותיו. גורלו של רידל ומהלך חייו מהווים עבורינו אזהרה חמורה ביחס ל'גבולות הקסם' המהותיים שמתהווים ביצירה כולה.

סיפור חייו של אדון האופל הוא סיפור השימוש הבלתי ראוי בקסם והתוצאות הנוראיות מתוך כך. הילד שנולד מהניסיון לרמות את האהבה באמצעות קסם גדל לאדם שמעולם לא חש אהבה ולא הבין אותה. ילד ששאיפתו לכוח, להשפעה ולייחוד התבטאו כבר בילדותו בשימוש בקסם אפל כדי להתעלל ולענות ילדים בבית היתומים.

הספרים מתארים היטב את הקוסם האפל שהתמחה בשימוש בלתי ראוי בקסמים. וולדמורט שבניסיון אינסופי ונואל לגבור על המוות ומתוך פחד מפניו התחמק מהתמודדות והכרה במגבלות האנושיות. זה שבמקום זאת בחר להשתמש בכישוף הנורא של ההורקרוקסים שקרעו את נשמתו תוך רצח סדרתי של חפים מפשע.

כמעט ואין צורך להרחיב על התוצאות וההשלכות של השימוש הבלתי ראוי של וולדמורט בקסמים להשגת מטרות פסולות, תוך התעלמות מהבחירה ומאהבה, ממוסר וערכים, מהתמודדות רגשית והכרה במגבלות האנושיות. אין צורך משום שהעלילה עצמה מדגישה שוב ושוב את כשלונו, במקביל לסבל שנגרם ממעשיו לשאר העולם. התוצאה של 'פתרונות הקסם' של רידל היא חיים עלובים, ללא אהבה וללא חברים, מכור לכוח ושליטה ובפחד מתמיד ממוות ובגידה. שנים רבות ללא גוף והשרדות כדיבוק בתוך נחשים ועכברים וכך הלאה. חיים לא ארוכים ביחס לשאיפותיו לנצח וכמובן פגיעה עצומה בחיים של אנשים אחרים וחפים מפשע.

זכרון ההגיגית של ראיון העבודה של וולדמורט הצעיר עם דמבלדור מתקשר לזכרון אחר של השיחה הראשונה בין השניים, בבית היתומים המוגלגי בלונדון. גם שם, כבר בילדותו המוקדמת, טום רידל הוא דוגמה להפרה בוטה של גבולות הקסם המהותיים ולחוסר יכולת לתפוס את פשרם של מגבלות כאלו. לדוגמה, רידל הילד טועה לחשוב כבר אז שקסם יכול למנוע את המוות וכמובן מתעלם מהשאלה מתי וכיצד ראוי להשתמש בקסמים להשגת מטרותיו.

"אבא שלי היה קוסם? גם לו קראו טום רידל, ככה סיפרו לי."
"אני חושש שאיני יודע," אמר דמבלדור בקול רך.
"לאמא שלי לא היו כוחות קסם, או שהיא לא היתה מתה," אמר רידל, שבעצם דיבר לעצמו, לא לדמבלדור. "אז זה כנראה היה הוא." (הנסיך חצוי הדם, 251).

מעניין שרידל ביטא בעקיפין כבר במפגש הראשון עם דמבלדור את השאיפה העמוקה לחיי נצח והמנעות ממוות -באמצעות שימוש בקסם. אפשר גם להסיק שרידל הילד לא מסוגל לקבל שתתכן בחירה של מכשפה למות ולא להעזר בכוחות הקסם שלה אפילו כדי להשאר בחיים.

באותו מפגש ראשוני, מי שיהפוך ללורד וולדמורט כבר מפגין את כל החולשות והבעיות שלו בהקשר לחומרנות, ליחס לאחרים, לשליטה, אכזריות, לאגו ועוד. האופן בו הוא פונה לדמבלדור מתוך הרגל של שליטה וכפיית רצונו, סיפורי הזוועה והעינויים תוך שימוש פסול ביכולות הקסם על הילדים סביבו ויתר ההיבטים שדמבלדור מדגיש להארי דרך זיכרון ההגיגית החשוב הזה. היסודות של הפרת גבולות הקסם הונחו כבר שנים רבות לפני שהפך רשמית לקוסם.

וולדמורט הבוגר יקדיש כאמור את חייו לנסיונות – כושלים- למנוע את המוות הביולוגי של גופו בעזרת קסמים אפלים. נסיונות כושלים לחיי נצח ביולוגיים תוך התעלמות וזלזול באהבה, בנאמנות, בתמימות, בנשמה וכדומה. וגם תוך עיוורון לבחירה של האדם וליכולת להעדיף לפי ערך ששונה ומנוגד אפילו להשרדות אישית. וולדמורט המבוגר, כמו רידל הצעיר, מתעלם לחלוטין ממצב נפשי וה'נשמה' של האדם ומפספס שוב ושוב את העיקר.

קריאה זהירה מעלה אבחנה מעניינת שהנפילה של וולדמורט קשורה עמוקות לדמויות שליליות רבות שפועלות דווקא כנגד השרדותן האישית ושמוותרות כמעט על השימוש בקסם כפתרון. דמויות שדווקא הכרעה פנימית שלהן ומעשים בלתי קסומים במהותם הם שמכריעים את הכף. הכוונה לתומכים ונאמנים לאדון האופל שהעדיפו בסופו של דבר למות (או לסכן את חייהם) מתוך בחירה בערכים שגדולים מההשרדות הביולוגית שלהם ועשו זאת ברוב המקרים על רקע האהבה שהנחתה אותם בבחירתם.

חשבו על רגולוס בלק אוכל המוות שבעקבות סיפורו של קריצ'ר בוחר להקריב חייו כדי לפגוע בוולדמורט ועל קריצ'ר עצמו שמכריע לטובת הארי וכנגד אדון האופל ונלחם תוך סיכון חייו. חשבו על גרינדלוולד שמשקר לוולדמורט לגבי שרביט הבכור ומשלם בחייו (כנראה מתוך אהבה לדמבלדור ואולי חזרה בתשובה כנה? נגלה בסרטים של חיות הפלא…).

הזכרו בנרקיסה מאלפוי בסיום הספר השביעי, כשמסכנת את חייה מבחירה להציל את דראקו ומשקרת לוולדמורט שהארי מת. חשבו על סנייפ שמסכן ומקריב לבסוף את חייו לטובת משהו גדול יותר מהאגו וההשרדות האישית – שוב מתוך בחירה שוולדמורט אינו מבין ואהבה שאינו מבין. אלו כאמור דוגמאות רק מקרב הרעים ותומכיו של וולדמורט. נראה שיש כאן ביסוס נוסף לרעיון של גבולות הקסם וחולשת 'פתרונות הקסם' לעומת הדרכים האנושיות המורכבות אך אפקטיביות שמוכרות לכולנו ביחס לערכים, בחירה, אהבה, חרטה, נאמנות וכדומה.

שבע דוגמאות לדמויות שחורגות מגבולות הקסם ונענשות

המקרה המובהק של וולדמורט ביחס לשימוש בלתי ראוי ומוטעה בקסם וההשלכות הקשות מתוך כך שניתן לתאר כ'ענישה' סמלית של היוצרת אינו מקרה חריג כלל במגוון הדמויות שנפגוש ביצירה. מתוך הדוגמאות הרבות נדגים את המקרים של שבע דמויות בספרים שחרגו ונענשו בחומרה – גילדרוי לוקהארט, אלאסטור מודי , מרופי גונט, ברטי קראוץ האב, הוראס סלגהורן, סוורוס סנייפ וכמובן אלבוס דמבלדור.

בספר השני נפגוש למשל את גילדרוי לוקהארט שלצד היותו דמות שולית ביצירה כולה, סיפורו מהווה משל נוסף על 'גבולות הקסם'. ההומור המשובח ויכולת הסאטירה של רולינג מדגישה מעל פני השטח את לוקהארט בעיקר כמורה רודף פרסום ושרלטן, הממוקד בעצמו ובתדמיתו ובעל אפס כישורים בהוראה ובמקצוע אותו מתיימר ללמד. אולם, מבעד להגחכה של דמותו, מדובר בדמות אפלה וחסרת עכבות שמבצעת שוב ושוב מעשים נוראיים של פגיעה מנטלית אנושה דרך מחיקת הזכרונות של קוסמים מוכשרים תוך התחזות וזיוף בלתי נסלחים. השימוש הנבזי של לוקהארט בלחשים אלו ראוי היה שיכלל בקטגוריה של 'קללות שאין עליהן מחילה'.

ואכן, רולינג מענישה את לוקהארט בצורה ברורה וסופית. הוא נפגע באופן אירוני מהלחש של עצמו (שחוזר משרביטו המקולקל של רון וויזלי) ויסבול ממחיקת הזכרונות ופגיעה אנושה בתפקוד ללא תקנה. במקום להגיע להישגים ופרסום בשל מעשיו האמיתיים או לוותר על השאיפה לפרסום למען פרסום, לוקהארט עובר על 'גבולות הקסם' בצורה חריפה. לא רק שהוא מתחזה ומשקר, הוא ממש פוגע באינספור אחרים ולא נראה שבכלל מתייחס להשלכות מעשיו. היצירה לא משאירה שום מקום לסימפטיה או מורכבות או סלחנות בשל נסיבות חיים או מצב מורכב.

דרך דמותו של לוקהארט נוצרת בספרים גם הקבלה סמויה ומעניינת לוולדמורט בהקשר למומחיות בקסמי הזיכרון ושינוי התודעה. שניהם הפרו שוב ושוב את 'גבולות הקסם' בדרך דומה תוך שימוש בקסם לשינוי והרס מנטלי של העומדים מולם, כדי להשיג את מטרותיהם הבזויות. כדי לחפות על הרציחות שלו ולטשטש את עקבותיו, רידל יצר יומן עם זכרון קסום ומזוייף שמאשים את האגריד בפתיחת חדר הסודות ואת הרעגוג באחריות לרצח מירטל. הוא שינה את הזיכרון למורפין גונט שיגרום לו 'להודות' ברצח משפחת רידל; כדי לחפות על רצח חפציבה סמית, הוא שתל זכרון מזוייף במוחה של הוקי גמדונת הבית שהפליל אותה במותה; הוא הצליח ליצור חיזיון שקרי במוחו של הארי שבו סיריוס לכוד במחלקת המסתורי; הוא פרץ לתודעתה של ברטה גורקינס בצורה נוראית וכדומה.

ייתכן שרולינג נעזרה בדמות של לוקהארט כדי להדגיש את חומרת המעשים ו'להעניש' עליהם בנפרד משום שהשלכות הפרת גבולות הקסם על ידי וולדמורט בהקשר לאהבה, מוות, שליטה וכדומה כבר האפילו על עניין ההתערבות בתודעה.

בעוד לוקהארט ווולדמורט נתפסים כדמויות שליליות ש'עונשם' כמעט מתבקש ומובן מאליו, הרי שהיצירה מספקת לנו דוגמאות מורכבות יותר לדמויות חיוביות יותר שגם הן חוטאות לגבולות הקסם ונענשות בחומרה.

כזהו המקרה של עין הזעם מודי בפתיחת הספר השביעי. אלאסטור מודי פועל ללא ספק 'למען טובת הכלל' – במובן החיובי של הביטוי – כשבראש מעייניו המחויבות למסדר עוף החול וערכיו ונכונותו להקריב את חייו למען הארי פוטר ולמען מה שהוא מייצג. אלא שמודי חרג מ'גבולות הקסם' כאשר מנע בחירה חופשית ממנדנגוס פלצ'ר והכריח אותו להיות אחד מ'שבעת הפוטרים' (כפילי הפולימיצי של הארי).

לכן, לא במקרה מודי הוא דווקא זה שייהרג במפגש עם אוכלי המוות בווינגינג תחתית. מתחת לפני השטח של העלילה המותחת, רולינג יצרה מהלך סמלי מרהיב. ג'ון גריינג'ר הבחין בספרו (The Deathly Hallows Lectures / John Grnager, 2007) 'שבעת הפוטרים' מהווים למעשה אנלוגיה ניגודית לשבעת חלקי הנשמה שוולדמורט התכוון ליצור באמצעות ההורקרוקסים. מצד אחד וולדמורט שרוצח חפים מפשע כדי לשמר את חייו הביולוגיים למען עצמו בלבד. מצד שני, יש יותר משבעה מתנדבים שמוכנים להקריב את חייהם מבחירה עבור הגנה על חייו של הארי ומה שהוא מייצג. מתנדבים להיות כפילי הארי או שומרים על מטאטא במפגש עם וולדמורט ואוכלי המוות. שיקוי הפולימיצי הוא קסם ראוי במקרה זה כי הוא רק ממשיך ותומך בבחירה ובתהליך הרגשי של חברי המסדר. בניגוד לוולדמורט, אפילו בנסיבות אלו הארי מנסה לסרב לתכנית ומתקשה לקבל את הנכונות של חבריו.

ובחזרה למודי שעובר על גבולת הקסם ונענש, הרי שאלאסטור אינו מכיר ברצון החופשי של מנדנגוס פל'צר שמגלה פחדנות וחשש ולמעשה מאלץ אותו להפוך לכפיל של הארי תוך שלילת ההכרעה האישית. מנדנגוס, חרף פגמיו והתנהלותו הבעייתית, מוצג כאדם שליבו במקום הנכון ואפילו מסכים להיות שומר על מטאטא אך מנסה לסרב להפוך לכפיל הארי פוטר. צודק ג'ון גריינג'ר שרולינג בחרה כנראה 'להעניש' בחומרה דווקא את עין הזעם ששכח כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

שלילת הבחירה מאדם אחר היא סייג מפתח ועבירה חמורה על 'גבולות הקסם' בהארי פוטר. דמות נוספת שנענשת ואף מתה כתוצאה משימוש בלתי ראוי בקסם שנוגע לשלילת הבחירה היא מרופי גונט, אמו האומללה של וולדמורט. מרופי ניסתה לרמות את האהבה באמצעות קסם וכך למנוע בחירה מאדם אחר. כשהתאהבה באופן חד צדדי בטום רידל (האב) ויתרה אמו של וולדמורט על תהליך בניית מערכת יחסים הדדית ועל האפשרות לזכות בליבו של טום או לוותר בכאב ולהתמודד עם המציאות בכלים אנושיים. היא התפתתה להשתמש בשיקוי האהבה ההרסני וכפתה על רידל האב 'התאהבות' ומשיכה מכושפת שכללו יחסי מין והריון.

היא נענשת בחומרה יתרה על שלילת הבחירה והנסיון לרמות את האהבה. השלכות מעשיה מהדהדות בכל היצירה. היא נכנסת לדיכאון כשרידל 'מתעורר' מן הכישוף ועוזב אותה, ואז מסרבת להשתמש בקסמים ולמעשה מוותרת על חייה בייאושה. מרופי מולידה ילד שנולד ללא אהבה ואינו מסוגל להבין אהבה עד סוף ימיו האומללים ומאמללים. אמנם יש לנו אמפטיה לנסיבות חייה המזעזעות במשפחת גונט ולגורלה הטרגי, אך מעשיה מוצגים באופן ברור כשליליים והיא נענשת עליהם בחומרה וההשלכות עבור העולם קשות ביותר.

דמות נוספת שתורמת להבניית גבולות הקסם וכדאי להרחיב לגביה היא ברטי קראוץ' האב. בדומה ללוקהארט ומרופי, העובדה שהופעתו ותפקידו בעלילה תחומים ויחסית משניים לעומת דמויות מרכזיות, אינה מפחיתה מעוצמת סיפורו כמעין מעשיה נוספת שלקחיה נוגעים בעומק של היצירה הרולינגית.

קראוץ' מוצג כזכור כמי שהקריירה שלו וההצלחה האישית שלו במשרד הקסמים מניעים את חייו. כשהתברר לו שבנו היה אוכל מוות הוא התכחש לו כאבא והתעקש לשפוט אותו בעצמו, כראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם. הוא דן את בנו לחומרה באופן אישי וללא כל הליך הוגן.

קראוץ' הבן אינו מתכחש להיותו אוכל מוות אבל נואש להראות לאביו שלא לקח חלק בעינויים של ההורים של נוויל לונגבוטום. בנו מתואר בהגיגית כ"נער בשנות העשרה המאוחרות, שנראה פשוט מאובן מרוב פחד" (גביע האש, 540). בסצנה הקשה אנו עדים לזעקות הנואשות של הבן מול האב שמגביר את קולו בכוונה , מתעלם מבנו ומתכחש אליו. אב שמקיף את בנו בסוהרסנים למאסר עולם.

"אבא," קרא הנער בעל שער הקש. "אבא… בבקשה…" (…) "אבא, לא עשיתי את זה, אני נשבע, אבא, אל תשלח אותי בחזרה לסוהרסנים – " (…) "אמא! (…) אמא, תעצרי אותו, אמא, לא עשיתי את זה, זה לא הייתי אני!" (…) לא! אמא, לא! לא עשיתי את זה, לא ידעתי! אל תשלחי אותי לשם, אל תיתני לו!" (…) "אני הבן שלך!" הוא צרח לעבר קראוץ'. "אני הבן שלך!" (…) (…) אבא! אבא, לא הייתי מעורב! לא! לא! אבא, בבקשה!". (גביע האש, 540).

האב מוצג כמי ששאיפותיו להיות שר הקסמים ולשמר דימוי מוסרי ואיש חוק ללא רבב מגדירים את מעשיו. גם למשמע הצעקות קורעות הלב של בנו (שבע פעמים הוא זועק "אבא"!) הוא ממשיך בהתעלמות והכחשה ומשיב בשאגה: "אתה לא הבן שלי!" (…) אין לי בן!" (שם, 541).

קראוץ אינו מתמודד עם העובדה הקשה שבנו הפך אוכל מוות ואולי עשה בעצמו מעשים מזעזעים. הוא אינו מוכן לתהליך מורכב של הורות מתמדת ואהבה, אמפטיה וחמלה כלפי הבן, חרף מעשיו. לא רק שקראוץ' גוזר על בנו מאסר עולם עם ייצורי אופל ששואבים את התקווה וממלאים בייאוש ומאיימים לשאוב את נשמתו, אלא שבהמשך הוא מדרדר עוד ומתפתה להשתמש בקסם שוב ושוב במקום להתמודד עם המציאות באומץ. אף שההתנהלות של קראוץ האב בעייתית ובלתי מוסרית גם ללא קשר לשימוש הפסול בקסם, הרי שאין ספק שהאשליה שיש ביכולתו כוחות קסומים שיכולים לחפות על התנהגותו מתנפצת פעם אחר פעם והוא לשווא מפעיל 'פתרונות קסם' כוזבים.

נעיר כי נוצרת אנלוגיה ניגודית בין קראוץ' האב לאשתו שמתוארת כ"דקה ושברירית למראה" ונראית רועדת ומייבבת לממחטה שלה (שם, 540) . האמא נדהמת מההתכחשות של אדון קראוץ' כלפי בנו ומתעלפת. בהמשך נגלה כי האם המשיכה לאהוב את בנה ובחרה, קצת בדומה ללילי אוונס, להקריב את חייה למען בנה אוכל המוות. היא כזכור התחלפה איתו באזקבאן באמצעות שיקוי הפולימיצי ונקברה שם בזהותו.

קראוץ' האב משתמש שוב ושוב בקסמים לשימוש פסול כדי לשמור על תדמיתו ומתוך תפיסה פסולה שהמטרה מקדשת את האמצעים. הוא שותף למעשי האם והברחת הבן מאזקבאן באמצעות שיקוי הפולימיצי ולאחר מכן שולט בתודעתו ומעשיו של בנו באמצעות קללת אימפריוס מתמשכת למשך שבועות ואולי חודשים רבים. הוא מצמיד גמדונת בית בעלת כוחות קסם רבים ומצווה עליה להחזיק את בנו תחת שליטה ומסווה אותו באמצעי קסם של גלימת ההעלמות במשך מספר שנים.

כשברטה ג'ורקינס (עובדת משרד הקסמים החטטנית) מגלה שבנו מסתתר בביתו, הוא מוחק את זכרונה בקסם עוצמתי וגורם לה לנזק מוחי. כשבנו הצליח להשתחרר מקללת השליטה באליפות העולם בקווידיץ', שוב האב מכסה אותו בגלימה, משתק אותו ומפטר את ווינקי הגמדונת.

קראוץ האב 'נענש' בהמשך היצירה בכך שכמו לוקהארט, קסמיו מופנים בחזרה אליו ובנו שולט עליו ומשתמש בו לצרכיו באמצעות אותה קללת אימפריוס (בשיתוף זנב תולע וולדמורט). בסיום הספר הרביעי קראוץ' האב נרצח על ידי הבן שהופך אותו לעצם. מעבר לתוצאות האישיות, אנחנו רואים כיצד חציית גבולות השימוש הראוי בקסם הביאה לשלל תוצאות קשות לעולם ב"תרומתו" לעליית וולדמורט, למותה של ברטה ג'ורקינס ועוד.

נוסיף כי מעבר להיבט המשפחתי והאובססיה של מעמדו ויוקרתו, קראוץ מוצג כדמות שלילית במעשיו גם ביחס למטרות ראויות וצודקות כגון במאבק בכוחות האופל ובאוכלי המוות. גם הוא קידש את כל האמצעים להשגת מטרותיו והשחית את המטרה בשל דרכו האלימה והשימוש הפסול בקסם. סיריוס סיכם להארי את הדברים בספר הרביעי: "הוא טיפס מהר במשרד הקסמים, והתחיל להנהיג אמצעים קשים מאוד נגד תומכיו של וולדמורט. הוא העניק להילאים סמכויות חדשות – הסמכות להרוג במקום לכלוא, לדוגמה. ואני לא הייתי היחיד שהוסגר ישירות לסוהרסנים ללא משפט. קראוץ' נלחם באלימות באמצעות אלימות, ואישר שימוש בקללות שאין עליהן מחילה נגד חשודים." (גביע האש, 480).

בדוגמאות של קראוץ' ובנו, וולדמורט ואמו, מודי ולוקהארט ראינו בעיקר 'ענישה' סופית וחמורה ומשל עבור הקוראים על השימוש הפסול ב'פתרונות הקסם' יותר מאשר תהליך למידה ושינוי ומודעות של הדמויות הפועלות בסיפור. דוגמה מעניינת וחריגה יותר נמצא בסיפורו של הוראס סלגהורן שבאופן יחסית חריג זוכה ל'ענישה' רכה יותר ומנצל אפשרות לתיקון ושינוי מהותיים לאחר שוויתר על אמצעי הקסם הפסולים ו'נפתח' לתהליך אנושי מורכב של התמודדות עם רגשות אשם, חרטה, אחריות וכדומה. מעניין שגם לגביו העלילה עוסקת בקסמי זיכרון.

סלגהורן ניסה להתחמק זמן רב מהתמודדות עם האמת הקשה של גילוייו לטום רידל הצעיר לגבי הורקרוקסים. הוא סרב לקחת אחריות למעשיו ולהודות באומץ ובמקום זאת השתמש בקסם טשטוש הזכרון שלו עצמו, בתקווה להסתיר את חרפתו מדמבלדור וכנראה גם מעצמו.

דמבלדור אף רומז להארי בספר השישי שהוראס נקט צעדים קסומים רבים כדי למנוע הוצאת הזכרון ממנו באמצעות קסם ויודע לחסום ביעילות ניסיונות לביאור הכרה או לשימוש בוריטסרום. באופן אירוני, דמבלדור מבין בצדק שבמקרה של סלגהורן רק הארי יוכל "לחדור את ההגנות שלו" (הנסיך חצוי הדם, 339). אירוני משום שהארי לא נדרש לקסם שבדומה לביאור ההכרה או הוריטסרום יפצח 'טכנית' את החסימה הקסומה של סלגהורן אלא שבשל העובדה שהארי הוא בנה של לילי שנרצחה על ידי וולדמורט, רק הוא עשוי לעורר בסלגהורן נכונות (שתמיד היתה בו) להתוודות ולהתחיל תהליך של תיקון וחרטה בלתי קסומים.

אמנם הארי סידר נסיבות נוחות באמצעות שיקוי המזל הקסום אך הוצאת הזיכרון האמיתי היא תהליך אנושי ובלתי קסום בעליל שבו סלגהורן, שתמיד היתה בו גם תשוקה להודות ולכפר על מעשיו, קיבל הזדמנות מתאימה. להשלמת האירוניה, נשים לב שה'שיקוי' המוגלגי שהארי משתמש בו בלוויה של הרעגוג הוא פשוט יין שהארי טורח למלא שוב ושוב בהסתר אך האלכוהול רק תומך ברצון של סלגהורן לפתוח את ליבו ולהתוודות ואינו 'פתרון קסם' פסול במקרה זה.

השינוי והתיקון יגיעו לאחר שסלגהורן מוותר על ההגנות הקסומות הבלתי יעילות. אז הוא מגלה בתוכו אומץ רב ונכונות לפעול ואף להשתנות. חרף חולשותיו הוא נשאר בהוגוורטס גם אחרי מותו של דבמדלור ולוקח חלק חשוב בלחימה בקרב על הוגוורטס ואפילו מוכן להקריב חייו בלחימה אישית בדו קרב נגד וולדמורט עצמו בסיום הספר השביעי. למרות אישיותו הבעייתית, סלגהורן מהווה דוגמה ומופת במובנים רבים והתבוננות דרך 'גבולות הקסם' מדגישה זאת אף יותר.

מעניין כי הוראס סלגהורן מהווה אנלוגיה מפתיעה גם למורה נוסף לשיקויים שגם הוא ניסה – לשווא – להסתיר את העולם הפנימי שלו באמצעות קסמים הפועלים על התודעה. מורה שהיה גם הוא ראש בית סלית'רין, שנקשר גם הוא עמוקות ללילי אוונס. אדם שאף הוא סייע לוולדמורט תחילה אך התחרט ונאבק בו בהמשך חייו. אדם שחי עם רגשות אשם תמידיים ועם חרפתו על הסיוע לאדון האופל ומתוך כך אחריותו למותה של לילי. מורה נוסף שגילה לבסוף אומץ עצום ואחריות והיה נכון אף למות בעימות עם וולדמורט.

הסיפור המרכזי של סוורוס סנייפ חורג הרבה מעבר לשימוש בלתי ראוי בקסם ולא כאן המקום להרחיב על דמותו אך נעיר כי בניגוד לסלגהורן, הוא לא שרד כידוע וסיפורו הטרגי נוגע גם כן ל'גבולות הקסם' מכיוון אחר וחשוב. אם הלחש המאפיין את הארי הוא פריקת הנשק של היריב (אקספליארמוס) או יכולת הפקת הפטרונוס, הרי הלחש המאפיין ביותר של סנייפ הוא בלי ספק 'הלטת ההכרה'. אותה יכולת קסומה שמנעה ביעילות חדירה חיצונית למחשבותיו, זכרונותיו ורגשותיו ושיחקה תפקיד מפתח (חיובי בעיקר) בעלילה, אך לא סייעה לו כלל בהתייסרותו, ברגשות האשם, החרטה והתסכול שליוו אותו עד מותו וכמו ייסרו אותו מבפנים. שום יכולת קסם לא סייעה לו או לסביבתו כתחליף לתהליך אנושי בלתי קסום ורק ברגע מותו בחר מרצונו לפתוח את תודעתו, זכרונו ורגשותיו הכמוסים בפני הארי והעניק לו את 'סיפורו של הנסיך' שאיפשר להארי ולנו לעבור שינוי משמעותי ביחס אליו.

אלבוס דמבלדור הוא אולי הדוגמה הברורה ביותר לדמות חיובית כל כך שחוטאת ו'נענשת' בהקשר לגבולות הקסם. דמבלדור שדמותו בספרים הראשונים לפחות קרובה למדרגת אל יודע כל , שומר ומיטיב.

דמבלדור הצעיר 'נענש' על שאיפתו קצרת המועד כנער להשגת שליטה על המוגלגים באמצעי קסם ביחד עם מי שהיה אז חברו האהוב – גלרט גרינדלוולד ואחותו אריאנה נהרגת בעקיפין. דמבלדור המזדקן חורץ את גורלו לאחר שהתפתה להשתמש באבן האוב המקוללת כהורקרוקס-טבעת. במקום מוות מיידי, דמבלדור זוכה לחסד של שנה אחת, לאחר שסנייפ 'פוקק את המוות' (כפי שהסביר בשיעור הראשון של הארי בספר הראשון). שנה שינצל היטב למען טובת הכלל ולקירוב נפילתו של וולדמורט ולהעברת לקחי הפיתוי לגבולות הקסם להארי וחבריו.

דמבלדור מפורסם בכך שאינו פוחד מן המוות שלו עצמו ובבגרותו אינו שואף לשליטה וכוח ובהחלט מבין את גבולות הקסם במובן העמוק שלהם. הוא מתמודד כל חייו בכלים 'מוגלגיים' מוכרים לנו המוגלגים כגון חרטה וניסיון אמיץ לכפר על מעשיו. העובדה שנכסף בעומק ליבו לאבן האוב והתפתה לה לרגע היא גילוי אנושי של חולשה שמקורו באהבה, בחרטה, ברגשות אשם וקושי נואש להשלים עם האובדן של חיי אחרים אהובים בסביבתו (בעוד עם מותו שלו השלים מזמן).

לעומת דמויות שקשה להזדהות עם המניעים והשאיפות שלהם והתעלמותם מגבולות הקסם (כגון וולדמורט, קראוץ' ולוקהארט), במקרה של אלבוס דמבלדור הקוראים מבינים לליבו ומזדהים עם השתוקקותו לפגוש שוב אחותו ואמו.

פתרונות קסם ומעשיות בידל הפייטן

לאחר פרסום הספר השביעי, הוציאה רולינג לאור את 'מעשיות בידל הפייטן' (2007) בספרון שכולל גם פרשנות והערות של אלבוס דמבלדור עצמו. הערות שמעידות כמתבקש על הבנה עמוקה של אלבוס הבוגר ב'גבולות הקסם' והשימוש הראוי והבלתי ראוי בקסם לפתור בעיות ולהשיג מאוויים.

בהקדמה ל'מעשיות בידל הפייטן', אוסף המעשיות הקסומות שפרסמה רולינג לאחר הספר השביעי (2007), התייחסה רולינג כמעט מפורשות אל מה שכינינו כאן 'גבולות הקסם', כלומר לשאלות מתי וכיצד ראוי או בלתי ראוי להשתמש בקסמים בסוגיות של בחירה, אהבה, מוות והתמודדות עם אובדן, ערכים, מוסר, יחסים בין אנשים, רגשות וכדומה:

"במעשיות בידל הפייטן… אנחנו פוגשים גיבורות וגיבורים שיכולים לבצע קסמים בעצמם, ואף על פי כן הם מתקשים לפתור את הבעיות שלהם, בדיוק כמונו. הסיפורים של בידל סייעו לדורות של הורים בעולם הקוסמים להסביר לילדיהם הקטנים את עובדת החיים הכאובה הזאת: שהקסם יוצר לא פחות בעיות מכפי שהוא פותר." (מעשיות בידל הפייטן, הקדמה מאת רולינג, עמ' 13-14).  כפי שראינו עד כה, אכן הבעיות שהקסם יוצר מביאות להשלכות שליליות מרחיקות לכת ולמעין ענישה סמלית כלפי הדמויות שמפרות את 'גבולות הקסם' גם בספרי הארי פוטר.

הספר השביעי מפגיש אותנו עם 'מעשה בשלושה אחים' שבו הדמויות אכן מפרות את 'גבולות הקסם' ומתקשות להשלים או להתמודד עם המגבלות האנושיות ולכן גם 'נענשות' בחומרה. האח הבכור (המזוהה עם אנטיוכוס פברל), מתואר כ"איש ריב ומדון" (אוצרות המוות, 372) שבמקום לשפר את אופיו והתנהלותו לאחר המפגש במוות על הגשר, בחר לבקש שרביט קסמים בלתי מנוצח והשתמש בו כנגד מישהו שהיה מסוכסך עמו. הוא נרצח בשנתו באותו הלילה. האח האמצעי (קדמוס פברל) ביקש את אבן האוב וניסה לשווא להשיב את אהובתו המתה שנותרה 'מאחורי הפרגוד': "עצובה וקרה ומרוחקת, כאילו פרגוד תלוי וחוצץ ביניהם." (אוצרות המוות, 373). התוצאה הטרגית היא התאבדותו כדי להצטרף אליה.

המקרה של האח השלישי (איגונוטוס) מורכב יותר שכן הוא החכם והענו מכולם ומבקש את גלימת ההיעלמות הקסומה של המוות עצמו במטרה להסתתר מן המוות באמצעי קסם במשך שארית חייו. למרות שהוא מובדל מאחיו במתנה שבחר ובנכונותו לקבל את המוות, עולה התהיה שמא גם הוא 'נענש' סמלית (העביר את רוב ימיו תחת גלימת היעלמות) משום שהיה שותף לניסיון לחצות באמצעי קסם נהר שאין לחצות אותו ובמובן המטפורי לגבור על המוות ועל מגבלות אנושיות.

גם במעשיה 'ליבו השעיר של הכושף' מתאר בידל קוסם שהשתמש באמצעי קסם בניסיון להימנע מהחולשות שבהתאהבות ובעקיפין נרתע מהקשיים והאתגרים שמגיעים עם יצירת הקשר הזוגי והטיפול בילדים. מתוך יהירות ואנוכיות ביצע הכושף קסם שניתק את ליבו מחזהו כחסינות כביכול מפני ההתאהבות וכדי להבטיח מה שתפס כחיי נוחות ושפע לעצמו. הלב שנשמר כאוצר במרתף מתחת לאדמה נעול בתיבת בדולח הפך חייתי ושעיר. ההתייחסות ללב הפיזי כאוצר והטמנתו באדמה והניסיון לרמות את האהבה ולהימנע ממנה ומהשלכותיה, מביאים במעשיה לחיים עלובים עבור הכושף ולבסוף למותו המזעזע בסיום. גם כאן בולט העונש החמור למעשיו של הכושף האנוכי.

כשנתבקשה רולינג לציין מהי המעשייה האהובה עליה מבין חמש המעשיות. היא בחרה ב'מעין המזל הטוב' , מעשיה שנוגעת גם היא ב'גבולות הקסם' מכיוון אחר. הפעם לא במובן שימוש בלתי ראוי ביכולת הקסם כי אם דווקא בהדגמה חיובית של תהליכים רגשיים ונפשיים – בלתי קסומים בעליל – שעוברות שלוש המכשפות (והאביר המוגל) ביחס לאהבה, אומץ, מאמץ, אמונה, התמודדות עם אובדן וכך הלאה. הדמויות ב'מעיין המזל הטוב' מוצאות בתוכן ובמערכת היחסים ביניהן ובמסע המשותף את הכוחות והתיקון והמענה למשאלותיהן בלי להפר כלל את גבולות הקסם. רולינג הסבירה בצדק שמעשיה זו "היא למעשה על האיכויות שאתה צריך להשיג , על משאלות לבך, ועל הלקח שהקסם באופן ברור איננו הנשק המוצלח ביותר."(PotterCast #130, 17.12.2007)

להשאר בגבולות – קסמים 'פנימיים' לעומת קסמים 'חיצוניים'

לצד המקרים שהוזכרו שבהם דמבלדור חצה את גבולות הקסם, אין ספק שהוא מהווה דוגמה חיובית מצויינת בהקשר ל'גבולות הקסם' בשל המכשירים הקסומים שמלווים אותו ושאת חלקם כנראה המציא בעצמו ובשל האופן שבו הוא משתמש בקסם ומנחה את הארי להשתמש בו בדרך ראויה ומלווה תמיד בתהליך פנימי נפשי, ערכי ובעשייה בלתי קסומה בעיקרה.

אם עד כה הצגנו דוגמאות רבות לשימוש לרעה בקסם להשגת מטרות וכתחליף להתמודדות הנדרשת מהאדם, חשוב להדגיש שרולינג יצרה עולם מורכב ומופלא של לחשים, מכשירים קסומים, שיקויים וכדומה שרבים מהם הרבה פחות 'טכניים' או 'חיצוניים' במובן כוח פלאי שפועל במקום האדם אלא הרבה יותר 'פנימיים' ומבטאים או תומכים בתהליכים עמוקים קוגניטיביים ורגשיים של האדם עצמו.

ב-2014, רולינג חשפה בראיון לסופרת הסקוטית ואל מקדרמיד את משיכתה העמוקה לפסיכולוגיה.

מקדרמיד: "אם הדברים לא היו מתרחשים כמו שהתרחשו, אם היית מתחילה לכתוב את הספר בבית הקפה ואף אחד אף פעם לא היה מפרסם אותו, מה היית עושה עם החיים שלך? מה היית רוצה להיות? לאיזה כיוון היית פונה אם זה לא היה מסתדר לך?"

ג'יי. קיי רולינג: "אם הייתי יכולה לעשות כל דבר שאני באמת אהיה מעוניינת לעשות [פרט לסופרת], הייתי נהיית פסיכולוגית, משום שזה הדבר היחיד שאי פעם משך אותי." (Harrogate International Festival 2014. MIn: 35:10- 36:05)

האמירה של הסופרת אינה מפתיעה נוכח עיסוק מרשים בהיקפו ובעומקו בהיבטים רגשיים, שלל מטפורות ודימויים בעלי היבטים פסיכולוגים בהקשר לתקווה ודיכאון, זכרון וטראומה, זהות והתבגרות ועוד.

רבים מהלחשים המשמעותיים ב'הארי פוטר' מבוססים על רכיב מוביל בעל גוון פסיכולוגי-רגשי שמשפיע על היכולת לבצע את הקסם. השימוש בלחשים או מכשירים קסומים אלו בנסיבות מתאימות מתברר כראוי ואינו בעייתי.

כלומר שפעמים רבות נמצא בספרים שימוש חיובי בעיקרו בלחשים, מכשירים קסומים וכוחות קסם, גם בהקשר לסוגיות שהוצגו לפני כן כמשרטטות את גבולות השימוש הראוי בקסם (בנושאים של בחירה, מוסר, ערכים, רגשות, מוות, אהבה, יחסים בין אנשים, וכך הלאה) אלא שאז השימוש בקסם לרוב רק ממשיך ותומך בתהליך רגשי, פסיכולגי, ערכי של הקוסם.

לדוגמה, כאשר הקוסמים לוחשים 'רדיקולוס' אל מול הבוגרט שמתגשם כפחד הגדול ביותר שלהם, מדובר בראש ובראשונה על יכולת מנטלית 'מוגלגית' של דמיון, הומור, עיבוד רגשי וכדומה. הקסם רק תומך ומממש את ההתנהלות הפנימית של הקוסם אל מול הייצור הקסום של הבוגרט. גם כדי לגייס פטרונוס ולהיאבק בסוהרסנים משתמשים אמנם בלחש מורכב, אך העיקר הוא הגיוס הפנימי של זכרון עוצמתי חיובי או במקרה של הארי בצורך דחוף ותחושת אין ברירה ושליחות וכדומה.

כאשר דמבלדור מכשף את הראי של ינפתא כך שהאבן תצא רק כשהמתבונן לא מעוניין בה לעצמו מדובר בסיוע קסום למהלך של בחירה ואישיות המביטה בראי. הקסם רק איפשר לדמבלדור לבצע מבחן אישיותי אותנטי שמערב את הבחירה, המניעים, ההתנהלות של הקוסם החפץ באבן.

דוגמה נוספת למכשיר קסום מורכב ניתן לראות במצנפת המיון שמזהה אמנם תכונות בולטות של הקוסם הצעיר אך גם רגישה לבחירה ונטיות ליבו של הקוסם (כמו במקרה של הארי וכנראה גם אחרים).

בחינה של גבולות הקסם והשימוש הראוי בקסמים לפתרון בעיות והשגת מטרות מתייחסת הן למהות של הקסם והן להקשר של השימוש בו. האם מדובר בקסם פנימי-רגשי-פסיכולוגי-ערכי בעיקרו שמלווה בתהליך אנושי בריא של הקוסם או שמא הקסם נובע מפחד של התמודדות אנושית מורכבת ומנסה להחליף את הבחירה, את האהבה, את הערכים או לחלופין נועד להשיג מטרה בלתי ראויה? האם העיקר בקסם הוא 'חיצוני' או טכני ומתיימר להחליף תהליכים אנושיים בהיבט של מוסר, יחסים, מוות וכדומה?

כך למשל, בדוגמה המפורסמת של ההקרבתה של לילי פוטר את חייה למען הארי בנה, והענקתה ההגנה הקסומה לכל חייו. העיקר איננו בלחש העתיק אלא באהבתה הגדולה, בבחירה שעשתה להקריב חייה במודע וההקשר של ניסיון הרצח שוולדמורט עושה. הלחש רק ממשיך וממחיש עלילתית את המהות הפנימית של מעשי האם.

גם במקרה השימוש שעושה רון וויזלי במעמעם שדמבלדור הוריש לו, העיקר איננו הקסם המופלא שמאפשר לו למצוא את הארי ברגע קריטי ולהציל את חייו. העיקר הוא שרון ניסה שוב ושוב לחזור ולמצוא את הרמיוני והארי. הוא התאמץ ועשה תהליך פנימי של תיקון וחרטה ובחירה. הקסם עם כדור האור הכחול רק מסייע וממשיך את התנועה הפנימית.

בהקשר למעמעם, נוצרת בספר השביעי אנלוגיה סמויה אך מבריקה בינו לבין קללת הטאבו על השם של וולדמורט. מצד אחד, קללת הטאבו של וולדמורט מונעת מהטריו לומר את שמו של וולדמורט מפחד ממשי מאותו קסם שנועד לתפוס ולפגוע בהם ובחברי המסדר. הקללה של וולדמורט היא 'טכנית', נטולת רגשות. זהו קסם אפל שמהותו חושך והסתרה ופגיעה. מצד שני, קיים מעין 'טאבו' מרצון על אמירת שמו של רון לאחר שנטש את הארי והרמיוני. השניים נמנעים מבחירה לומר את שם חברם כמובן לא מתוך פחד אלא מתסכול ומצב רגשי קשה. המעמעם של דמבלדור מוצג בהיפוך לקללת הטאבו בתור קסם 'מואר' שמהותו אור וחשיפה וכאמור המשך לתהליך חיובי פנימי ורגשי שרון עובר ועוברים גם במקביל לו הארי והרמיוני.

מכשיר נוסף חיובי בהקשר זה הוא כמובן ההגיגית של דמבלדור. הארי לומד דרכה על העבר של וולדמורט אך נדרש למסע למידה פעילה וגיבוש תובנות משלו ותיווך אנושי 'מוגלגי' במהותו מידי אלבוס כמורה ומנחה . למרבה האירניה, כדי לנצח את וולדמורט, דמבלדור לא מלמד את הארי בכלל קסמים מסוג כלשהו בשיעורים הפרטיים (כפי שבטעות הניחו רון והרמיוני כששמעו על השיעורים הפרטיים) אלא מדובר במעין תחקיר 'מוגלגי' שבו ההגיגית היא מקבילה קסומה של סרט תיעודי. ההגיגית בעצם מזמנת להארי תהליכים רגשיים חשובים אל מול הזכרונות מן העבר.

אפילו מחולל הזמן, כפי שהשתמשו בו הארי והרמיוני (בהדרכת דמבלדור) בספר השלישי נתפס יותר כמכשיר קסום 'פנימי' ומוצדק בהקשר זה מאשר קסם טכני 'חיצוני'. העיקר בשימוש בו במקרה זה הוא הבחירה של הארי והרמיוני ונכונותם להציל את בקביק וסיריוס תוך הקפדה לא לשנות ולא להתערב בצורה 'קסומה' מוגזמת. התהליך החל מראש בדמיון ובלב של הארי שמתאר לטרלוני כיצד ההיפוגריף נושא את ראשו ומתעופף משם (בסצנת המבחן בכדורי בדולח לפני השימוע בספר השלישי). הארי והרמיוני מראש בחרו להציל את סיריוס בכל דרך ומתוך כך הפתרון הקסום שדמבלדור מציע מאפשר להם לא לעבור על 'גבולות הקסם' שתוארו כאן.

הדוגמאות למכשירים קסומים אלו מדגישות את הדמיון בדרכי ההתמודדות והכלים להשגת המטרות בין הקוסמים אלינו הקוראים המוגלגים. העולמות המנוגדים לכאורה מתקרבים מבחינה סמלית דרך הדוגמאות החיוביות לשימוש בקסם.

גבורתו של הארי ביחס לגבולות הקסם

עד כה הוצג כיצד ספרי הארי פוטר מדגישים פעם אחר פעם שהקסם – מורכב ככל שיהיה – לא יכול להחליף אחריות, ערכים, בחירה, רגשות, התייחסות לזולת; הקסם אינו פותר או מחליף התמודדות עם תהליכים אנושיים מוות ואובדן, אהבה, הורות, התבגרות ויתר הנושאים המשמעותיים בחיים; הקסם אשר נראה לנו ולקוסמים בספרים לפעמים כדרך נוחה ובטוחה, הולך ומתברר כמעט חסר כל תועלת בסוגיות המפתח בחיים ואף מחריף את הבעיות ובעל השלכות קשות יותר. ראינו כי גבולות הקסם האמיתיים חורגים הרבה מעבר לשאלה ה'טכנית' מהם הדברים שניתן ולא ניתן לעשות בקסם בספרי הארי פוטר אלא נוגעים בעיקר בשאלת השימוש הראוי והבלתי ראוי בקסם.

ומה בדבר הארי פוטר עצמו בהקשר לסוגיית גבולות הקסם? העובדה שהארי פוטר עצמו הוא שמשתמש ברבים מהמכשירים הקסומים שהוזכרו לעיל ובלחשים ה'פנימיים' במהותם המלווים תהליך אישי בלתי קסום ומשמעותי איננה מקרית כמובן. אחרי שלל דוגמאות לדמויות שחרגו מאותם גבולות קסם, נסיים בהתייחסות להארי פוטר עצמו. בהיפוך גמור לולדמורט, נראה שהארי כגיבור כמעט ואינו חוצה את גבולות הקסם שהוצגו כאן. אנחנו חווים את ההתמודדות האנושית של הארי, כלומר התמודדות מוכרת לנו ונטולת קסמים, לאורך כל הספרים. מסע ההתבגרות והלמידה של הארי על עצמו ועל העולם מתואר ללא קיצורי דרך קסומים במשך שבעת הספרים המתארים שבע שנים מחייו כילד ונער.

הארי הוא הגיבור שאינו מושלם אך כמעט תמיד יבחר בראוי ולא בקל והנוח. הארי הוא הגיבור שכוחו בבחירות שלו יותר מאשר היכולות שלו. גיבור שהלחשים שמזוהים עמו, סימני ההיכר שלו שמגדירים את אופיו ודמותו הם לחש פריקת הנשק הקסום של היריב – 'אקספליארמוס' ויצירת הפטרונוס החזק שמעידה על כוחות אנושיים כגון תקווה, אהבה, אומץ, עוצמה חיובית וצורך להגן על אחרים, הרבה יותר מיכולת 'טכנית' קסומה.

הארי הוא בדרך כלל המצפן שלנו לשימוש ראוי בקסם ומעשיו מגדירים על דרך החיוב את גבולות הקסם שהוצגו כאן. נדגיש שהכוח של הארי תמיד היה הלב. האהבה והרגשות, האומץ, הבחירה, התום, הדחף לפעול, תחושת הצדק, החברות והנאמנות וגם עוצמתו כקוסם וכמנהיג כמעט תמיד נובעות מליבו הטוב והטהור. בסיום הספר החמישי דמבלדור מסכם זאת במשפט יפה שרלבנטי גם לספרים הבאים: "בסופו של דבר, לא חשוב שלא יכולת לסגור את ראשך. הלב הוא מה שהציל אותך." (מסדר עוף החול, 861). כלומר שלא כישורי הקסם כמו הלטת ההכרה וחסימת הרגשות, המחשבות והזכרונות הם שסייעו לו אלא קודם כל "הלב" נטול 'פתרונות הקסם'.

הארי כבן אדם אנושי נטה כמובן גם הוא להתפתות לשימוש ב'פתרונות קסם' והפיתוי גובר עם ההתבגרות. אלא שבדרך כלל הוא מצליח בסופו של דבר להתגבר על כך. בספרים האחרונים נמצא פיתויים שהארי מתגבר עליהם. למשל, כשהרמיוני הצהירה בשביעי שברור איזו ממתנות המוות היא הטובה ביותר הארי צעק בלי לחשוב: "האבן" (אוצרות המוות, 380), בהתאם למשאלת ליבו הנואשת לפגוש בהוריו שנרצחו, אך בפועל יבחר כמובן בגלימה ברגע האמת.

דוגמה נוספת נמצא בספר השישי כאשר הארי משתוקק להשתמש בשיקוי המזל כדי לקדם את הזוגיות עם ג'יני וויזלי אך בוחר בסופו של דבר בשימוש ראוי בשיקוי להשגת הזכרון מסלגהורן ולהגנה על חבריו כשיוצא להשיג את ההורקרוקס במערה. גם בהשגת הזיכרון בלוויה של הרעגוג הארי מצליח בעיקר לא בגלל הקסם שבשיקוי המזל אלא בשל רגשות האשם והחרטה שליוו את סלגהורן ובאופן אירוני דווקא היין שהארי מוזג מסייע לסלגהורן לפתוח את לשונו ולהתחיל את מסע התיקון שלו עם אחריותו בהעברת המידע לוולדמורט.

במהלך הספר השביעי הארי עובר מסע קשה של התמודדות עם הפיתוי לחפש את אוצרות המוות כפתרון קסם שיאפשר לכאורה ניצחון על וולדמורט, אך בפועל, ברגע האמת, הארי מוותר על חיפוש האוצרות, על הבעלות עליהן ועל השימוש בהם ובכך שוב מתגלה גבורתו הרבה ומושג נצחונו על אדון האופל דווקא לאחר שוויתר על שימוש בעייתי בקסם .

בספר השביעי הארי משתמש בקללות שאין עליהן מחילה ולכאורה מדובר בקסם בלתי ראוי. אלא שהשימוש של הארי מוצג על רקע הקשר חריג ונסיבות קיצוניות וזה מבליט את ההבדל בינו לבין דמויות רבות אחרות שהשתמשו בקללות אלו (כגון וולדמורט, ברטי קראוץ האב והבן, זנב תולע, בלטריקס ואוכלי מוות רבים אחרים).

הארי מטיל כזכור קללת אימפריוס בלית ברירה בפריצה לגרינגוטס הן על בורגוד הגובלין הזקן והן על טראוורס אוכל המוות שנלווה להרמיוני (תאומת הפולימיצי של בלטריקס). אולם ברור לקוראים שהנסיבות הצריכו צעד זמני קיצוני והארי עצמו גם מצווה על אוכל המוות להסתתר כדי שלא ייפגע . הארי משתמש בקללה במינון הנמוך ביותר ההכרחי.

כשהארי מטיל קרושיאטוס על אמיקוס קארו למספר רגעים בספר השביעי, הוא עושה זאת מבלי לחשוב ובחמת זעם רגעית. גם אז הנסיבות קיצוניות וקשה מאד לחמול את אוכל המוות שאיים רגע לפני כן שיפעיל קרושיאטוס על כולם ויאשים את התלמידים האשמת שווא שלחצו על האות האפל בידה של אחותו כדי שוולדמורט יעניש אותם במקומה ("פחות ילד אחד או שניים, למי אכפת, מה ההבדל?" .אוצרות המוות, 537). מעניין שבהמשך הספר לאחר שהארי יקריב את עצמו, נראה שהוא לא ישתמש עוד בקללות אלו וייתכן שעבר שינוי נוסף ומעין התבגרות רוחנית בתהליך וההקרבה והחזרה מ"קינגס קרוס".

סיכום

אפשר לראות ב׳הארי פוטר׳ מעין 'המעשיה של המילניום' אודות בעלי כוחות הקסם ומגבלותיהם ומתוך כך הקוראים מקבלים תזכורת ודגשים לחשיבותן של הכרעות מוסריות, של עיסוק ברגשות וביחסים הבין אישיים, של בחירה ואחריות, של האהבה וכוחה וכך הלאה.

הציפיה והתקווה האנושית להימנע מהסבל, המאמץ, התסכול, הכאב והחוויות הקשות שנדרשות בהתמודדות אמיצה עם אותן סוגיות מוכרות לנו מחיינו בלי שום צורך ביכולת קסומה. הרעיון של גבולות הקסם רלבנטי לקוראים המוגלגים, כמו לקוסמים. אין צורך ביכולת קסומה 'אמיתית' כדי לחפש ולנסות 'פתרונות קסם' מוגלגיים מתעתעים. כמו הקוסמים, גם אנו כמוגלגים נוטים לחפש קיצורי דרך, מעקפים והתחמקויות מהתמודדות מוסרית, רגשית, ערכית, חברתית וכיוצא בזה. גם אנחנו מכירים שלל "פתרונות קסם" ( לאו דווקא טכנולוגיים) ומשיכה לבחור בקל ובנוח על פני הנכון וראוי.

היצירה של רולינג ממחישה עד כמה אין תחליף ואין מנוס מעיסוק מתסכל לפעמים ואיטי ומורכב במהלך חיינו ברמה האישית, המשפחתית, החברתית וכדומה. אפילו היו אכן בעולמנו קסמים מרהיבים ומרתקים כמו שהדמיון הפנומנלי של רולינג ברא לנו, גם הם לא היו מסייעים לנו בכל הנוגע לעיקר בחיים.

בראיון אחרי "הנסיך חצוי הדם", תיארה ג'יי. קיי רולינג את האירוניה שנוצרת בפער בין הציפייה שלנו ביחס לכניסה שלנו ושל הארי אל העולם הקסום אשר לכאורה נטול בעיות או לפחות מאפשר 'פתרונות קסם' לבעיותיו לעומת העולם שנגלה לנו בפועל בהמשך הספרים:

"זו היתה בחירה מודעת מאד, שהארי נכנס לעולם הזה שרבים מאיתנו יפנטזו שיהיה נפלא: 'יש לי שרביט קסמים והכל יהיה נהדר!' והפואנטה היא שהטבע האנושי הוא הטבע האנושי, יהיו אשר יהיו הכוחות המיוחדים והכשרונות שיש לך. אז הארי צועד מבעד, אפשר לומר 'מבעד למראה'. הוא פוסע אל תוך העולם המדהים הזה, וזה אכן מדהים. והוא תכף פוגש בכל הבעיות שנחשוב שהוא ישאיר מאחור, והן מופיעות אפילו בצורה בולטת ומופרזת יותר, כי הכל הוחרף על ידי הקסם."
(Richard & Judy Show. Channel Four UK. 26.6.06)

ואכן,הבעיות המוכרות של הפרט והחברה מופיעות בצורה בולטת ביצירה ואנחנו נתקלים בדפוסים חוזרים של 'פתרונות קסם' שליליים במהותם שננקטים על ידי מגוון רחב של דמויות שמתפתות לחרוג מ'גבולות הקסם' שהיצירה משרטטת ביחס לסוגיות המרכזיות בחיינו.

זה עלול להישמע מסר מייאש ומתסכל אבל יש בכך גם אמירה מלאת תקווה וכוח והעצמה בהדגשת הכוחות שבתוכנו. רוח של תקווה ועוצמה שעולים משבעת הספרים משום שבמקביל להבנייה הברורה של מגבלות הקסם, היצירה עוסקת ללא הרף בכוח ובאפקטיביות של אותם אמצעים 'מוגלגים', כלומר אנושיים מוכרים לנו, להתמודדות עם החיים.